השריקה המתכתית הדהדה באוזניי.
אני רואה אותם, את אותם פתחי אור, חושפים ומשחררים אבל
בו-זמנית, אוטמים וחוסמים. האור העולה הולך ויורד. השחור קוטע
כל רצף ומכלה כל יציבות. אני עולה על מנת לרדת. אני עולה על
מנת שלא לחזור.
קשה לשים את האצבע על הדבר שהוביל אותי לכך. האם ניתן להאשים
בכך את העבדות? את השיעבוד שהוציא מחיי כל דבר משמח? את הקשרים
שלי, הכבלים שלי, עם כל יצור חי אחר, שסחטו ממני כל טיפת חיות
וגזלו ממני כל חלקה טובה? לא יהיה ניתן לדעת זאת לעולם, מפני
שגם אני, כבר מזמן שקעתי בחשכה.
קשה לתאר את התחושה למי שלא חווה זאת בעצמו. ההרגשה שאתה כבול,
נידון למאסר בעומקי התהום של הכישלון. הרגש של השנאה שאופף
אותך מכל אבר. תחושת הגועל שהסביבה מטיבה להסתיר בעזרת חיוך
מזויף. הם גורמים ללבך לקפוא, הם גורמים לרוחך לאבד את כוחה
נצחי.
אני מרים את מבטי. בתוך תא הכלא הכסוף שלי האורות מתחלפים.
עוברים מנקודה לנקודה, בדרך לאותו סוף אין סופי וחסר משמעות.
דנדון עדין מלווה כל מעבר, כמו היה מנסה לנחם ולעודד את חסרי
התקווה בדרכם למימוש גורלם הבלתי נמנע.
אני מהיר עכשיו. אני הולך ומאיץ. עלייתי מן התהומות קרתה בזמן
אחר. בחיים אחרים. אני מרחף עכשיו. בדרך לנגוע בקצה השמיים.
תחושת הארציות משיבה אותי לעשתונותיי. השמים אינם מטרה עבורי.
הם עניבת חנק. עניבת חנק שלעולם לא תרפה. השמיים הם השיעור
שאלוהים השאיר לבני האדם לדראון עולם.
אתם כאן, וכאן תישארו.
אני עולה כדי לסיים את המאסר הזה. אני יוצא ממעגל הקסמים אל
מנת ללמד את האנושות שיעור אחר. אנו מסוגלים להתנתק, לבחור
גורל משל עצמנו. אם נבחר בכך, נוכל לגעת בכוכבים. אפילו אלוהים
לא ימנע זאת בעדינו.
ספינת החירות שלי נעצרת. הגעתי אל יעדי - הפסגה.
אני יוצא אל האור. השמש מעט מסנוורת, אבל אורה אינו מספיק אל
מנת למנוע ממני לבצע את זממי. אני קרב אל הקצה. אל סוף
יכולותיי, אל גבול ממלכתו של אלוהים. אני שואף את האוויר. אני
מביט בעולם הרחב במבט של ניצחון. איש לא יכול לי. אני חופשי
לבחור את גורלי.
אני עף.
העולם כולו חולף על פני. אני קולט את כולו בנשימה אחת. אני
רואה את הכל מואר, הכל טס, הכל חי!
ואני אינני.