מי חיבק אותך כשהיית עצובה? מי התייחס אליך? אף-אחד. ההורים
היו עסוקים, הוא היה חולה, מסכן, הם היו מודאגים, לחוצים. ואת?
את לא היית. הכל סביבך היה סוער ושחור. תרופות, בתי-חולים,
ניתוחים. דמעות, לחץ הורים בוכים. ואת, ילדה קטנה, הוזנחת. את
לא היית חשובה אז. כל מה שהיית צריכה לעשות זה לחיות. בשקט.
בלי להפריע. לא לעמוד בדרך. לא לצחוק יותר מדי. זה מעצבן. לא
לדרוש, אין זמן לזה עכשיו. רק להיות בשקט, ולא להפריע.
אחרי שהוא מת, הם היו עצובים. ילד קטן, קבר קצת יותר גדול.
הם היו מדוכאים. הם בכו. הם שתקו. ואת? לא הבנת. ניסית להמשיך.
מי ידע שרק עשרים שנים אחרי, תתחילי להבין את מה שעברת. את
החסך בהורים, באהבה, בחום, ביחס. ותאשימי את עצמך, שככה את
מרגישה.
ומי ידע, שגם עכשיו, בעודך כותבת שורות אלה, את לא מאמינה
שהילדה הזו, היא את.