העיניים שלי אדומות,
כל כך שורפות.
תסגרי אותן קצת.
תפסיקי לבכות.
קשה לי. הן כל כך שורפות.
תפסיקי לדמוע,
את מבזבזת נוזלים.
תפסיקי כבר לבכות!
אבל אני לא מצליחה לשלוט בזה
רק מחשבה אחת כבר מורידה אותי לקרקעית.
שורף לי. אלוהים כל כך שורף לי.
לא אמא, אני לא מעשנת סמים, העיניים אדומות מעייפות.
ימינה
שמאלה.
תנשמי, לא חנוק פה כמו שאת חושבת.
אז למה אני נחנקת? מהר, מהר,
אני לא מסוגלת להמשיך לנשום.
ככה טוב יותר. לשאוף - לנשוף
תמשיכי ככה. לאט-לאט.
תנגבי כבר את הדמעות האלה,
כבר שנים שלא ראיתי אותך מחייכת חיוך אמיתי,
את אוהבת אותם מזוייפים, משקרים.
החיוכים שלך אף פעם לא אמיתיים.
והדמעות? הדמעות שלי שורפות
הן אוכלות לי את הנשמה.
בבקשה תגרמי להן להפסיק. בבקשה. אני אעשה הכל.
תפסיקי לחשוב על המוות הזה שמסתובב לך בראש תמיד
ותוציאי לעזאזל מהראש שלך את המחשבות שהמצב לא יסתדר.
אני לא מצליחה,
בפעם הראשונה בכל החיים שלי
אינני רואה את האופק.
אז מה את כן רואה?
את הסוף. אני חושבת שהגעתי אל הסוף.
למה את חושבת?
השביל נגמר, תסתכלי בעצמך.
תפסיקי כבר לדבר לעצמך!
די לצעוק. אני לא יכולה לשמוע יותר.
תפסיקי לדבר לעצמך!
אז די, בבקשה די, די כבר לצעוק. |