אל עצמי. הנשימות הופכות כבדות, הידיים הופכות קלות. השפתיים
רועדות, העיניים אדומות. ריר נוזל מבלי שאשלוט, אוויר ממלא את
הריאות.
אני בשליטה מלאה. בשליטה מלאה.
מכריחה את עצמי לחלק את מלוא תשומת הלב לכולם. למרות הקושי,
נעמדת ופוסעת צעד אחר צעד כדי להגשים חלומות מעורפלים, שאיפות
לא ברורות.
מתיישבת לשתות כוס מים קרים, מסתכלת בדמות המשתקפת בראי, נזכרת
איך בשנה שעברה הייתי בעיצומה של רכבת ההרים המטורפת,
מטאפורית, הרדיפה אחרי "אני-עצמי". איך עכשיו אחרי שנה, החלטתי
ששום רכבת לא תוריד אותי מהפסים, לא אותי. את נועה. בטח לא
הפעם.
איזה יצורים יפים הם בני האדם, אלוהים ברא אותנו בצורה הטובה
ביותר, המתוחכמת ביותר, לפרטי-פרטים.
כמה יפה העולם.
מעידה-עליה. מעידה-עליה.
ויומנים על גבי יומנים של חשבון-נפש עם עצמי, כתובים בכתב יד
עייף וצפוף. כתבי אישום מעוררים, גורפים, אישיים, כוללניים.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומשפשפת את העיניים, חוזרת לעצמי.
הגבול הוא השמיים. |