כולם מכירים את הרגעים האלו -
כשמביטים קצת למעלה,
מרימים גבה, כשאפשר, ומגחכים בקול.
וזה קורה הרבה לאלו, המסוגלים,
את האמת טרייה לאכול.

גם לי זה קרה, הייתי רעב.
ממש לפני כשבועיים,
ישובים בשבת בבוקר,
הוריי ואני.
והבטתי בפעם הראשונה בחייו,
לאבי היקר עמוק אל תוך עיניו.

נדהם, ממה שהיה שם לראות.
על פני השטח גיליתי,
כמה שהן יפות להחריד.
בגוונים של דבש וירוק,
מתחת לכל הקמטים של הצחוק.
ובתוכן, ספריות שלמות,
ספריות גדושות
של חכמת חיים קשים ועתיד.

ברגע ההוא הבנתי.
הבנתי, השכלתי ונעצבתי -
זהו אבא שלי, במלוא הדרו.
ואין לי מה להתבייש בו.
אין סיבה.

הוא מקסים, חכם ובעל ניצוץ שובב.
וזה לא האבא שגידל אותי.
את הבן שמעולם לא אהב.
לא אותי.
זה לא הוא.

ועוד נעצבתי להשכיל -
זה המחיר הכבד,
המחיר של הזיקנה והגיל.
מה זה אומר להיות הילד הקטן,
במשפחה לא מוכרת,
באווירה חמה ומנוכרת.

אבל אבא שלי,
אין כמוהו בעולם, וזה מוזר.
מביט בעיניו פנימה,
ואני שם בפנים, מחובק.
אבא שלי, כבר לא שם.
אבא שלי בן-אדם קצת מאושר.
אני פה בעצם, הזר.