|
ארגמן דהוי
כיסה שקיעה באופק.
צל הזמן דועך-
והיא כמרקחה יוקדת.
עת שחר הניף דגל להאיר,
ניערה רסיסי האתמול.
דמותו -
מכמורת לליבה.
ליטפה בגעגוע ימי שחרות,
בהם דרדר נבט פריחה
והבטחות נסקו-
זקופות כאמירים.
בינה לבינו, נפרשו איים
שתיקתו-
בה רועמת . |
|
|
היי, את. כן,
כן, את, עם
המקלדת. חשבת
פעם על הילדים
הקטנים ברואנדה?
תתביישי לך.
(ללא כינוי) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.