אני רוצה ולא רוצה להיות איתך.
אתה רחוק מאוד-מאוד במדבר.
בלילה קר, אתה ישן בחדר שלך במיצפה רמון.
יש לך בחדר שטיח גדול על הקיר (כמה שזה מכוער).
המיטה שלך בצד ימין צמודה לקיר, אתה נושם עמוק נשימות עייפות
כאלה כשאתה ישן, הפנים שלך קפואות מתוחות כמו של פסל, פסל
שמייצג שלמות, אתה כול כך יפה שזה כואב.
אני מלטפת אותך ובוכה, בכי שבא ישר מהבטן דמעות חמות, מלוחות,

מלאות בכאב.
התלתלים שלך בצבע זהב ,זהב בהיר, והשפתיים פשוקות מעט, וליד
השפה
העליונה בצד שמאל יש נקודת חן, אני לא יכולה להוריד את עיני
מפניך למרות שאני רוצה לישון ,כבר כל כך מאוחר.
אני רוצה להכיל את כל היופי שלך את הפשטות שבך,
את העייפות שלך, את העצב שלך. אני רוצה שתהפוך להיות חלק ממני,

למרות שאני יודעת שלעולם לא תהיה שלי לגמרי.
וזה ממכר לנסות. יש לי חשק לכבול אותך שלא תלך לעולם, יש לי
חשק לסגור אותך, לשמור אותך רק לעצמי.
אבל המדבר גדול וקל ללכת לאיבוד, במיוחד לאלה שאוהבים לנדוד.