כל בן אדם שאי-פעם אהבתי התייחס אלי כאל חפץ.
פגע בי וזרק אותי כמו שזורקים אשפה.

אני לא יודעת איך זה להיות אהובה.
אני לא יודעת איך זה לחיות מבלי להיפגע.

מסתכלת סביב ולא רואה יותר כלום.
מבינה שחיי סובבים סביב שקר וכאב.

מסתכל סביב ואז במראה
ותוהה, האם יש עוד תקווה?

דמעות בעיינים וקרע בלב
האם יש עוד למה לחיות?
או שעדיף כבר להתאבד?!

לבד בעולם, בתוך חדר אפל והמחשבות מכות מבלי להיעלם.
האם כך מרגישים כשמגיע הסוף?
האם כך יודעים שכבר צריך לוותר?

רוצה לוותר, רוצה להרפות, אבל יותר מכל
רוצה להרגיש - מה זה לחיות!

מחפשת אהבה כמו כלב בודד, מחפשת חיים כמו אדם נודד.
אך חיי שרורים במוות, חיי שרורים בכאב.

האם אוכל אי פעם לנסות ולהתגבר?!

נזכרת בפגיעות, נזכרת בהכל,
האור הופך לחושך
והשמש לקור.

הקרקע נשמטת, אין עוד דבר
שישאיר לי ספק בזה הדבר.
מצאתי את האור בחיים נצחיים,
ילדות נצחית ותמימות שלעולם לא תאבד.

המוות הוא לא האויב,
הוא מעבר לפינה.
אולי הוא ילמדני מהי אהבה?!

חיים ללא היגיון,
בכי ללא משמעות,
האם נשאר עוד דבר
חוץ מלמות?!