"מטרת סוללה! מטרת סוללה!"
מתעורר בבהלה, וקופץ מהמיטה. נוחת ישר על השכפ"ץ, ותופס אותו
ביד אחת ואת המדים ביד השניה.
מגיע לנגמ"ש הפיקוד בתחתונים ומקבל עדכון היסטרי מהמאזין.

שוב התקפה על מוצב בלבנון. לא נמאס כבר מהמעגל הטיפשי הזה? הם
הורגים אותנו, אנחנו אותם, כשלכולם ברור שהמצב ייפתר לא בשדה
הקרב אלא על ידי הפוליטיקאים בשולחן הדיונים באיזו עיר בירה של
מדינה ניטראלית.


"לביקון, כאן מנהיג. אגרנוב, אומר שנית, אגרנוב!"
הנגמ"ש כבר מלא באנשי הצוות. סמל הקשר מקבל פקודות בקשר, מנסה
להרגיע קצת את קצין הארטילריה של המוצב, שיידע שתיכף העזרה
מגיעה. חייל אחד מזין את הנתונים למחשב הירי, ומשדר נתונים
לתותחים. חייל שני מכין את המפה לבדיקה שאין בעיה לירות על
המטרה. הקצין מתחיל לבצע סדרה של בדיקות ונובח פקודות על
הצוותים בתותחים. ואני דואג לסדר בכל החגיגה הזאת.

האדרנלין הזה הוא לא ייאמן. רק לפני שעתיים לא הצלחתי להירדם
מרוב מחשבות עלייך, ועכשיו אני מוכן לא לראות אותך אפילו עוד
חודשיים נוספים, רק שנירה מהר ומדויק ושוב נציל את התחת של
הח'ברה שיושבים שם מקדימה.

"צוות שלוש, אש!"
שניה שלמה עוברת בציפייה לשמוע את התותח יורה, ואכן הבום
המיוחל מגיע. סמל הקשר נאנח בהקלה וממהר לדווח בקשר שהפגז בדרך
אליהם. עוד עשרים שניות. עשר שניות. חמש. הפגז צריך לנחות בערך
עכשיו. הסוללה כולה ממתינה לשמוע אם הוא נפל במקום או אם
החטאנו. אני מתחיל לתופף על המפה שלידי, למרות שאני יודע שזה
מעצבן את הקצין. טוב, הוא צעיר, מי סופר אותו.

יום אחד הייתה למישהו הברקה, והוא הבין שבעצם כולנו אגואיסטים
מסריחים, ושאין דבר שאנחנו לא עושים למעשה בשביל עצמנו, בין אם
זה באופן ישיר או עקיף. אנחנו פשוט שונאים כשמישהו מראה לנו את
זה, ומעמיד מראה מולנו. זה קצת עצוב, כשחושבים על זה. אני
דווקא אהבתי את האשליה, שאפשר לעשות דברים בלי ציפייה לרווח
כלשהו.

"לביקון, פגע מטרה. המשך אש במיידי!"
תוך עשר שניות, מתעופפים חמישה פגזים נוספים באוויר, ואחריהם
חמישה נוספים, וחמישה נוספים.
אם זה לא יהרוג אותם, כלום לא יהרוג אותם. הצוותים עכשיו
עובדים קשה. סוחבים פגזים, מטעינים אותם ויורים. ואנחנו פה
בנגמ"ש הפיקוד יושבים ומחכים לפקודות נוספות. את שלנו אנחנו
עשינו. אז אנחנו מעודדים את הצוותים בקריאות רמות, ומחזיקים
אצבעות למוצב המרוחק ההוא, שיחזיקו מעמד שם.

כמה אחוז מכל יממה אנחנו עושים מה שאנחנו באמת רוצים? אנחנו
או עובדים או ישנים או שבוזים או מסתכלים בטלוויזיה או שומרים
או כל מיני כאלה דברים. המציאות היא כלא בלי קירות, כשפשוט אין
לאן לברוח. בכל מקום תהיה זקוק לדבר הארור ההוא בשם כסף, ולשם
כך שוב תחזור למרוץ החיים העגום.

"לביקון. המטרה חוסלה. צוותים מנוחה. תודה."
רק למחרת גילינו מה קרה שם בכלל. חוליית חיזבאללה הצליחה לחדור
למוצב צה"ל. חייל אחד אפילו הסתער בגבורה על אחד מהם, והבריח
אותו מהמוצב. מפקד המוצב חש שכל הסיפור הזה הוא סתם ניסיון
למשוך אותו החוצה, לאיזה מארב שבטח יושב שם ומחכה, והעדיף
שאנחנו נירה עליהם פגזים ונסגור עניין.
לאחר כמה ימים הוא ננזף על שלא רדף אחריהם והעדיף את האופציה
הבטוחה.

ואני שוב שוכב במיטה, לא מצליח להירדם. חושב עלייך. משחק עם
עצמי משחקי מחשבה. משתדל שלא לרוץ ישר לאופציה הבטוחה. עליי אף
אחד לא יורה כרגע ויש לי זמן לחשוב אם אני רוצה לסכן משהו או
פשוט להימנע מאותו מגע.

"אמיר, ברגמן קורא לך."
מתרומם מהמיטה בעייפות.

למי יש כוח לשטויות של המסו"ל הזה. בטח הוא שוב יזיין לי את
השכל עשר דקות עד שיגיע לנקודה.

מתיישב מולו במשרד, הוא מרים את העיניים מעבודת הניירת שבאה
אחרי כל ירי, ובאופן מפתיע הוא מסכם את הכל במשפט וחצי: "עשית
עבודה טובה היום. מחר אתה יוצא לרגילה שהגיעה לך לפני חודש,
תעשה חיים".
אני יוצא מהמשרד שלו. מביט בחייל ששומר בשעמום בתצפית
הצפונית.

אין שום דבר רגיל בחופשה של עשרה ימים. בטח לא בזמן שהסוללה
שלך יושבת בלבנון. אין שום דבר רגיל בלשבת גם כאן, מאידך. אין
שום דבר רגיל בכלל. הכל מיוחד, הכל אחר, הכל שונה. איך אני
מצליח לשכוח את זה כל פעם מחדש?