כשהייתי קטנה הייתי לבד.
בלי אב, בלי אם ובלי אהבה.
הייתי יושבת לבד וידעתי שיום אחד, כשאני אהיה גדולה
החופש שלי יגיע ואז אני אוכל, סוף-סוף, להיות שמחה.

זאת היתה תקופת החושך, תקופת השכול.
תקופה שבה כל יום תקפו אותי אבירי החושך.
אבירי החושך הביאו איתם עצב מכות והשפלה
ולאט-לאט הם התחזקו וגברו עלי ואז כמעט ונעלם האור.

הדבר היחיד שהחזיק אותו היה נר קטן, לא מובן,
שלימד אותי מהי אהבה ומהו אושר אמיתי.
ולמרות שכשהנר נדלק הייתי שמחה, אבירי החושך המשיכו לרדוף
אותי.

לאחר שנים של סבל, כמעט ולא ראיתי את הנר והאור שלי הלך ופחת.
בסופו של דבר הנר התרחק ממני ומת, ועם מותו איבדתי את תקוותי
היחידה.

תקופת השכול גברה.
אבירי החושך חזרו לשלוט בחיי ולמרות זאת, מדי פעם, עוד הייתי
חולמת על תקופת האור שתבוא.

אבירי החושך תקפו אותי ונפסק האור בחיי.
הנשמה שלי, גם היא השחירה והבינה כי האור כנראה לא יגיע.

חייתי בתקופת השכול,
עד שיום אחד אביר אור הצית להבה בליבי והצליח להחזיק אותי
בחיים.

אביר האור הוא תקוותי היחידה מאחר ואבירי החושך הבריחו את כל
תקוותיי וחלומותיי.

עכשיו, לאחר כל כך הרבה כאב ומאבקים אני יושבת ותוהה; מי
ינצח?
אביר האור דואג לי ונותן לי אהבה כמו שאף פעם לא הרגשתי ואף
פעם לא חשבתי שמגיע לי להרגיש
אבל, עדיין, מדי לילה, אבירי החושך והזכרונות שהם השאירו מאחור
חוזרים לתקוף את נשמתי.

אני לא רוצה להכנע לחושך!

אבל, כואב לי.
כואב לי לחלום ולפתח תקוות, כי בכל פעם שהרשתי לעצמי לחלום על
העתיד שיהיה, הגיעה מלכת החושך, רמסה וקברה את חלומותיי
באדמה.

איך אוכל להאיר את נשמתי כאשר מלכת החושך פוגעת בי בכל יום
מחדש?
איך אוכל להאיר את נשמתי כאשר בכל לילה ליבי מזיל דמעה על
חלומות ועל חיים שהיו ואינם?

חיים ללא משמעות, בכי ללא הגיון.
אני רוצה לאחוז באור ולא למות!