[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פאם פאטאל
/
יום ראשון הראשון

הסתכלתי על האגן שלה, ועל השיפולים היורדים ממנו. אמרתי לעצמי,
שזו אולי הפעם האחרונה שאני מביט בו ככה, מהמקום הזה במיטה.
פתאום היא לא יכלה לעזוב. ידעתי את זה. כי עכשיו, שאנחנו חצי
לילה אחרי הפרידה, אז ללכת לעבוד זה כבר לא ללכת לעבוד. זה
בוקר יום ראשון, הראשון שעולה בו התהייה הקורעת אותנו לפירורי
חמש שנים, שאולי לא נהיה עוד ככה ביחד.
אז אנחנו מנצלים את זה שהיינו ביחד הלילה,
ושאת עדיין בתחתונים, ואצלי במיטה,
כי היו לנו אולי קרוב לאלפיים לילות כאלו,
אבל אולי לא יהיו עוד כמותם. אולי להבא נתראה תמיד עם בגדים,
עלינו ועל ראשינו. כואבים ומנסים לכסות. זה בוקר יום ראשון
הראשון. תתחיל לספור.



היא אמרה לי שהיא רוצה להיפרד.
ככה, בבום. לא אחרי משבר, לא אחרי בגידה. פשוט ככה. לא מעניקה
לי את שאני מעניק לה, לא מתרגשת בשבילי כמו שאני מאושר אליה.
קצת אדישה לאחרונה, ואני מבין אם זה מה שאת רוצה.
אני לא אשכח את הכאב הזה חותך אותנו כמו סכין, כשאנחנו יושבים
על אדן המרפסת שלי ומנסים לסדר את הכאב בחלקים.

...את נוגעת לי בכף היד, אחרי שאמרת את שלך.
ואני כמו זומבי. מנסה להבין מה ידי מרגישה.
אחרי כמה דקות בהן לא זזתי ולא זזה נשימתי,
שאלת אותי מה אני חושב.
"אני חושב, שעכשיו, את נוגעת לי ביד.
אני אוהב את זה.
הייתי רוצה את זה לפני שעה, ואתמול, ולפני שבוע.
אבל עכשיו זה רק פותח לי את הרגש."

את לקחת אותה, ושנינו בכינו כמו ילדים,
נאנקים מעצמנו,
משתנקים,
צורחים, צורחים, צורחים בפנים,
צרחנו כמו פשוט אין מילים וצלילים לצעקותינו,
צרחותינו.
הצרחה שלך,
הצרחה שלי.
רצים בראש לכל הכיוונים,
מה יהיה, מה יהיה.
כמו שאני בוכה עכשיו על הנייר הזה,
כמו שאת בטח בוכה עכשיו כשאת מכניסה את המפתח לסוויטץ' באוטו
שלך ונוסעת ממני,
שואלת את עצמך מה הכנתי לך אתמול,
שרגע לפני שהבאתי לך אותו, ביקשת להיפרד.
אל תדאגי, אלה היו בסך הכל פרחים.
פרחים, ואלבום תמונות שסידרתי לנו מכל השנים. סתם ככה, שיהיה
לך עם בואה של השנה השישית. סתם, כי את "האישה שלי שאני אוהב".
כתבתי באלבום.

עדיין אוהב,
אוכל את עצמי לדעת,
ולא מצליח לעכל.
פתאום השאיפה הכי גדולה שלי היא לחיות.
אורן.



ובזמן שאני עובר על המילים האלה שכתבתי הרגע, רגע משהלכת, את
באה לפה. אני שומע את האוטו שלך. מריח אותו, ורואה. שלושה
דברים שמזכירים לי שאני חי.
חצי שעה של דמעות, עיוותי פנים שלי, שלך. אנקות, קוצר נשימה,
דמעות, חיבוק, מים, ארבע נשיקות על שפתיים, ידיים, דמעות,
מועקה מאיימת לחנוק, חנק, חנק, דמעות, עיוותי פנים.
מזכירים לי, מעכשיו אני מת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Oxymoron:

Good Grief


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/11/07 19:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פאם פאטאל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה