presto
הסיגריה כתרופה לכאבים
ואי אפשר לעשן סיגריה ולבכות
בייחוד כשנוהגים,
במקרה הזה פשוט לא בוכים.
אוגרים.

כל הסכרים הרי ייפרצו
זה רק עניין מקביל למידת
הסבלנות שאצליח לנקוט.
אבל כשאפשר כל דבר ללמוד
איך צריך לעשות,
אפשר גם ללמוד לחיות,
לא צריך לעשן
או לבכות.

adagio
התמונה שלו בכל.
הרי הוא, היה לפחות,
אבא שלי.
אני עוצם עיניים
ומדמיין אותו שוכב
מרוקן מדם
על המיטה בביה"ח,
אבל זה כואב,
אפילו בשבילי.
קל יותר להגיד שהכל בסדר,
ולחשוב איך ממשיכים.

אבא בגב הנוקשה,
אבא בחוש הכיוון המפותח שהוריש:
למצוא כל מקום אחרי פעם אחת
ללא בעיה את הדרך חזרה.
אולי להפוך ככה כל מקום ארעי לבית
כמו שעשיתי אני, בנו, על כסא במרפסת,
טוויתי את כל עולמי בקליפת נמלה
ועכשיו אני נאבק לבקוע מביצה
(בעוד הגב הענקי שלו תופס יתושים ואבק
מתחת לאדמה)

scherzando
אני חושב שאני מתחיל לדעת
מה המתנה שאני רוצה השנה.
הרי זה היה הטקס החשוב ביותר שלי
בתור ילד,
להחליט בכל שנה,
שישה חודשים לפחות מראש,
מה הולך להיות הדבר
שיצית אש בחיי.
אבל משאלות מותר
ללחוש רק על האוזן.

וכשיבוא
וכשיבוא היום.
אדע איך לא
להסתכן בפסילה מטופשת
אהיה זהיר מאוד
כמידת האפשר.
אנסה לקטוף פרחים בחוף
ולהיות אני וגם
לדעת איך לתת מקום
לשני
אבל בלי להיות פסיכולוג,
ובלי לבנות ארמונות של הוד,
רק אני בעצמי
ולא יותר.