בילדותי בניתי מבצר סביב ליבי,
להגן עליו מקשיי העולם.
אבן אחר אבן, שנה אחר שנה,
הנחתי במרץ ובדיוק מושלם.

מבצר ללא גשרים, חלונות או דלתות,
אך עם זאת חמים ונעים למראה;
מבצר זמני עד שיגיע היום,
שאגדל ולצאת ממנו מוכנה אהיה.

שכן מדוע ארצה לחוש אכזבה
מסירוב של אהוב לקבל אהבה ?
וכי למה ארצה להדיר שינה מעיני
בשל מחשבות מייגעות של כן, לא או אולי ?

ואולי כל עניין החיזור הוא דבר
שרק לגדולים רצוי ומותר ?
והאם ישנו חוק מפורש שאומר
שדמעות הן הכרח כדי להתבגר?

כך חייתי שנים באושר במבצרי החמים,
בעולם משלי, עולם עשיר ומיוחד;
ולמרות שעל-פניו נראיתי תמיד יחד,
הייתי תמיד רק עם עצמי, רק לבד.

והיה לי טוב, טוב באמת,
עד שבגרתי והרגשתי כי הגיעה העת
לפתוח ליבי לכל שאר העולם,
גם אם בדרך לא יהיה כה מושלם...

בילדותי בניתי מבצר סביב ליבי;
אבן אחר אבן הנחתי בדיוק ולמופת.
הבעיה היא שהיום, כשאני כבר בוגרת,
ממנו אינני מצליחה לצאת...