לא פסח עלינו החולי
והיינו רעבים במסדרונות מוסדות הציבור
גררנו רגלינו המצומקות בין כרכרות המתים המדבקים עדיין,
הנושפים את הזוועה ומשריצים יצורים מעור לעור,
עיניהם נפקחות לפתע, בוערות בחרדה אחרונה, וכבות.
מזלנו, שלי ושלך, שפר עלינו
לא בחלנו למלאות את בטננו
בבצק שמרים ריחני
את ראשנו בתכתיבי המשרד
את בתינו בילדים
אנו תופחים ותופחים מתגלגלים
מן הקניון אל בתי המרזח, ואל המיטה.
לעיתים נדמה לי שאני רואה הבזקי אנשים חופשיים עדיין
את אלו האמיצים עדיין
פורשים כנפיהם במהירות מעל כרכרותינו הדוהרות
נסים מן הזוועה בבעתה |
