[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה היה בוקר יום שני. וכמו בכל יום שני, קמתי בשעה 4:58 לפנות
בוקר והתחלתי להתארגן לעבודה. אני עובד בקומה הכי גבוהה של
בניין המשרדים הכי גבוה בעולם. בכל אופן, סיימתי להתארגן בשעה
6:03, כמו בכל בוקר של יום שני. ירדתי לחניון ונכנסתי לרכב
האדום והמפואר שלי. כאשר הגעתי לעבודה, ראיתי להפתעתי את הבוס
במשרד שלי. "בוס?" שאלתי אותו. "מה לגבי בוקר טוב, הצעת קפה,
משהו? איפה הנימוסים שלך!" הוא אמר לי בקול הצרוד שלו והשתעל
בסוף המשפט. הבוס היה מעשן כבד וכולם ידעו זאת, למרות שהוא
שיקר שהוא לא מעשן. הוא היה נכנס לשירותים שוב, 10 דקות אחרי
שהיה יוצא מהם. הוא מעשן שם, או שפשוט באמת יש לו שלפוחית שתן
ממש לחוצה. שפולטת עשן, אגב.

"כן, כמובן בוס!" הכרזתי בקול והמשכתי, "בוקר טוב, בוס! רוצה
קפה, בוס?" שאלתי בעודי מנגב את הזיעה הקרה מהמצח שלי. כולם
חששו ממנו, אפילו ג'ון קיי, הבחור הכי קשוח במשרד. יש לנו 21
ג'ון בקומה אחרונה של הבניין, 383 ג'ון בכל הבניין (לא כולל את
ג'ון אל, השומר שעומד מחוץ לבניין.) ו-50,201 ג'ון בחברה כולה.
כפי שהבנתם, יש לנו הרבה ג'ון בחברה. אני לא אחד מהם, למקרה
שתהיתם.

"אתה האיש שלי!" הוא אמר לי בעודו מצביע עלי ולפתע חייך חיוב
רחב וחשוף שיניים. השיניים שלו היו בגוונים שחור וצהוב.
השתדלתי להסתיר את העובדה שאני נגעל מאוד, "אני האיש שלך?"
שאלתי בהתלהבות והנפתי את שתי הידיים לצדדים. "אתה האיש שלי!"
הוא אמר והניף את שתי ידיו לצדדים. "מה זה אומר?" שאלתי והנפתי
בשנית את הידיים לצדדים. "זה אומר שהיום אתה לא עוזב את הבניין
עד שעה 23:07!" הוא הכריז תוך כדי שהוא מוחק את החיוך מפניו.
הוא הסתכל עלי בפרצוף היום-יומי שלו, פרצוף זועף שכזה. הוא יצא
מהחדר מבלי להביט לאחור וטרק את הדלת אחריו.

לצערי, הבוס היה קשוח ביותר. כל מי שהעז להביע התנגדות ואילו
התנגדות קלה ביותר, הוא היה מפוטר אותו מבלי להניד עפעף. לכן
ויתרתי על הניסיון, שכן עדיף להיות תקוע עד מאוחר בעבודה, מאשר
להיות תקוע ללא עבודה כלל.

בשעה 17:17 "היא" התקשרה אלי, כמו בכל יום שני. "היא" זו אישתי
לשעבר. אני לא אסלח לה לעולם על שעזבה אותי. גם לה קוראים
ג'ון, אגב. בכל אופן, היא התקשרה על מנת לוודא שאני יוצא
ב-17:27 מהעבודה. היא תמיד בדקה 10 דקות לפני שאני אמור לסיים
שאני אכן מסיים. "לא, מתוקה. תתקשרי אלי ב-22:57". אמרתי לה
בצער רב. "מה?! לא, אתה לא תשאיר אותי עד שעה כזאת מאוחרת
לבד!" היא אמרה לי בכעס. ניסיתי להסביר לה שהבוס יפטר אותי אם
אני אצא אפילו שניה לפני הזמן. ניסיתי, באמת שניסיתי. אך היא
לא היתה מוכנה להקשיב. אחרי 6 וחצי דקות של שיחה, היא החליטה
לומר את המילה האחרונה. "אתה יוצא בעוד 3 וחצי דקות הביתה, או
שאל תצא הביתה כלל!" היא הכריזה וניתקה.

אני לא אשקר לכם, זו היתה דילמה ממש קשה בשבילי. לאבד את אישתי
או את העבודה שלי. שניהם חשובים באותה מידה בחיי. בסופו של דבר
החלטתי את ההחלטה הנבונה שיש לעשות. להשאר בעבודה עד השניה
האחרונה ואז לנסות לחזור הביתה. תבינו, להשלים עם אישתי זה עוד
אפשרי במידה כלשהי. אך להשלים עם הבוס זה בלתי אפשרי.

הייתי מאוד מרוכז בעבודה בהמשך היום והספקתי לשכוח שרבתי איתה.
לפתע היה צילצול טלפון בשעה 22:57, צלצול שהזכיר לי את אותו
ריב נורא."מותק?" היא שאלה אותי בקול הנעים והרך שלה. "כן,
מאמי?" שאלתי אותה בעייפות, בעודי מפהק. "אל תחזור הביתה!" היא
צעקה וניתקה את הטלפון. הייתי ממש בשוק, לא ציפיתי שהיא באמת
תיקח את זה כל-כך קשה.

ירדתי למטה ויצאתי מהבניין, בדיוק בשעה 23:07. אני אף-פעם לא
מעז לצאת מהבניין לפני הזמן, אפילו לא שנייה לפני. "ביי, ג'ון
אל!" אמרתי לשומר, תוך כדי ריצה. נסעתי במהירות הכי מופרזת
שיכולתי, לעומת כל יום שני אחר. בזמן הנסיעה מילמלתי כל מיני
'ברכות' עליה. "נראה לה שאני אתן לה לעזוב אותי? אחרי כל מה
שעשיתי למענה?!" נפלט לי בצעקות, בגלל שהייתי כל-כך עצבני
באותם רגעים.

כשהגעתי לרחוב שבו אנחנו גרים, הגברתי מהירות נסיעה. "אני אראה
לה מה זה!" שוב נפלט לי בצעקה. ואז, בדיוק אז, ראיתי את הכלבה
שהרסה לי את החיים. אותה כלבה מזורגגת עמדה באמצע הכביש בחוסר
מעש ובהתה במכונית המתקרבת אליה. אני עד היום מנסה להבין מדוע
היא לא זזה הצידה. על מנת לא לדרוס אותה, עשיתי סטייה חדה
שמאלה עם המכונית, מבלי לשים לב שעמדה שם ילדה קטנה, בת שבע,
תשעה חודשים ו-27 ימים. הילדה רק נפצעה, אל תדאגו.

אחרי 5 דקות ו-37 שניות הגיעו שוטרים לזירת האירוע. הם עצרו
אותי מבלי לשאול שאלות. למקרה שאתם לא יודעים, עונש על עבירת
תנועה שכזאת הוא שווה ערך לאונס, מינימום 5 שנים. בינתיים
ריציתי רק יומיים מתקופת המאסר שלי. נשארו לי עוד 1823 ימים
לבלות כאן בכלא הכי מאובטח בעולם, 'כלא ג'ון'.

אני לא מצטער שנכנסתי לכלא ג'ון. זה אומנם הכלא הכי מאובטח
ונוקשה במדינה, אך עם זאת הוא היחיד שמרשה לגדל חיות. אין לי
חיות מחמד משלי, אישתי לשעבר לא אהבה חיות. לכן ביקשתי שיביאו
את אותה כלבה שעמדה באמצע הכביש, את כלבת הלברדור החומה שהרסה
לי את החיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ה'אני' הוא
'עצמך',
שמור עליו.

המנפיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/11/07 19:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורדכי בן-דוד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה