"אל תתרגשי," אמר דניאל. הוא לחץ על זרועה בעדינות. "הרגעי,
אני איתך."
כעת הרחוב היה ריק לחלוטין. הוא החל להוביל אותה במהרה לכיוון
קצה הרחוב.
"לאן הולכים?" היא שאלה אותו בתמיהה.
"את לא סומכת עלי?" אמר דניאל, וחייך חיוך רחב ומלא בטחון
עצמי. "לגינה שבקצה הרחוב."

הם התיישבו על אחד מהספסלים, שרובם היו בצבע ירוק דהוי ומקולף.
הוא הסתכל עליה וחייך. הוא הרגיש אושר, אין דבר שיכול לקלקל את
ההרגשה האלוהית הזאת. היא חייכה אליו בחזרה.
"ראית את הסרט הזה, 'היומן'?" הוא שאל אותה. דניאל כבר המון
זמן רצה להזמין אותה לדייט.

היא הסתכלה עליו כאילו הוא מופרע. "אל תגידי לי שראית כבר את
הסרט, מה?" הוא אמר לה בשאלה.
"לא, לא ראיתי את הסרט." היא ענתה לו.
"אז מה הבעיה?" הוא מיד השיב.

"דניאל, אני לא יודעת איך לומר לך את זה מבלי שתפגע, אבל..."
היא עצרה באמצע. היא קמה מהספסל, לקחה נשימה עמוקה והמשיכה "יש
לי חבר, דניאל. הייתי בטוחה שאתה יודע." היתה שתיקה ממושכת, אך
לא ארוכה מדי. "אני מצטערת", היא הוסיפה לדבריה. זו היתה מן
סליחה מאולצת שכזאת. אחרי זה שוב שררה דממה. היא לא העיזה
להשמיע צליל, כאילו היא רוצה לתת לו לעכל את הדברים.

ליבו של דניאל החסיר פעימה. הוא השפיל את ראשו, פיו נפער
ונשמעה ממנו אנחה. הוא לטש בה עיניים לרגע, ולמרות שהוא היה
בטוח שזה לא יקרה - זלגו דמעות מעיניו. המבט שלו מאותו הרגע לא
חזר לעולם לאותו מבט תמים ומאוהב. עיניו התרוקנו, הוא מת
מבפנים. היא רצחה אותו באותן המילים הללו. בשביל דניאל הרגע
הזה נמשך נצח. 5 דקות נצחיות של סבל, כאב, אכזבה... כעס! זעם!
הוא מעולם לא ידע את ההרגשה הזאת לפני כן. לא, לא בצורה הזאת.

הוא הביט בה עם אותו מבט חסר רגשות. לפתע דניאל שלח את ידו
לעבר פרצופה של נטלי.
הוא עצר את החבטה בשנייה האחרונה, אבל בכל זאת היה זה אגרוף
בלסת, והוא הרגיש את המכה עוברת בכל ידו עד למעלה, לכתפו. דם
ניתז מפרצופה. עיניה הירוקות-חומות איבדו את ברקן, והתגלגלו
בארובותיהן. ברכיה התרופפו והיא התמוטטה.

לרגע אחד עברה במוחו המחשבה "אוי, לא". לרגע קצר הוא הצליח
לקלוט שזו טעות, שזה מעשה איום. אבל זה היה רק לרגע אחד וקצר.
לא היה אף אחד באותה גינה. אחרי הכל, השעה היתה 4 בבוקר. מבלי
לחשוב פעמיים, דניאל הלך אל מאחורי ראשה של נטלי ומשך אותה
מכתפיה. הוא גרר אותה מספר מטרים, עד לפחים הירוקים שעמדו בסוף
הגינה.

דניאל התיישר מהתנוחה השפופה וסרק את השטח. עיניו מיד קלטו את
הלבנה האפורה שהיתה מונחת לה בצד. הוא הרים את הלבנה והתיישב
מעל נטלי. עיניה היו פקוחות מעט. הוא ידע שהיא מספיק עירנית
בשביל לשמוע אותו, אבל לא בשביל לעשות משהו בנידון.

שתי ידיו שאחזו את הלבנה התרוממו מעלה. הוא חיכה מעט, לפני
שפיצח את פרצופה. יכול להיות שהוא החליט לשקול את העניין
בשנית, למרות שיותר סביר להניח שהוא פשוט רצה לנצור את הרגע
הזה. ק-ר-א-נ-ק, ידיו נחתו על פרצופה של נטלי. אותו קול פיצוח
נשמע לו מתוק ונעים באותם הרגעים, כמו מוזיקה קלאסית. ידיו
התרוממו בשנית ושוב נחתו בפרצופה. הוא חזר על הפעולה שוב. פעם,
ועוד פעם. פניה כבר לא היו פנים, אלא מעין עיסת גולגולת כתושה
בשלולית של דם.

פתאום הכל התבהר לו והוא הבין מה הוא עשה. דניאל שמט את הלבנה
מידיו בעודו המום ממה שקרה. איך זה יתכן? חשב לעצמו. דניאל,
שעדיין היה על ברכיו, התחיל לבכות תוך כדי שהוא מתנדנד קדימה
ואחורה, והחליק את ידיו מלאות הדם בשיערו השחור, שהיה ארוך
יחסית לשיער של גבר.