אני יושבת מול המחשב.
אמצע הלילה.
יושבת וקוראת את כל מה שכתבתי,
לפני 5 שנים, לפני 4 שנים, לפני 3 שנים ולפני שנתיים.
צוחקת ומחייכת לעצמי.
ומודה, כל כך מודה לך
ורוצה לאהוב אותך שוב,
רק על כך שהיית לי להשראה כל כך כל כך הרבה זמן,
שהפכת את החיים שלי למשמעותיים בהרבה, בזכות הכאב שגרמת לי
שיצר דברים מדהימים ובלתי מוסברים.
אז אני יושבת פה, באמצע הלילה,
צוחקת ומחייכת לעצמי.
קוראת ומעכלת שתוך כדי הכתיבה התגברתי עליך.
הבנתי עד כמה אתה לא באמת אהבת,
עד כמה אתה באמת בגדת,
עד כמה האמנתי לשקרים,
עד כמה חיכיתי לך לשווא,
עד כמה לקחת אותי כמובן מאליו,
עד כמה הבכי שלי היה בזבוז,
עד כמה אהובי היה עוד סתם כינוי בשביל שנינו.
מאושרת על כך שכל זה קרה, לוקחת איתי את הבגרות שנוצרה בזכותך
ומשאירה מאחור את הטעויות, את הכאבים, את החרטות,
את החולשות, את חוסר הביטחון בעצמי, באנשים. וכל זה בזכותך.
צוחקת ומחייכת לעצמי עד השמיים
ומרגישה כל כך חופשייה, בלעדיך.
מרגישה כל כך בלעדיך.
ולא ייאמן ששוב אני יושבת ובוכה,
כל כך בוכה, כמו פעם...
רק מאושר.