פתאום בוקר.

אני מרגיש את החורף.
הרבה זמן חיכיתי לו, לחורף הזה.
אבל לא כמו שאני מחכה לך.
לא...
(גיחוך)
לך אני מחכה כל כך הרבה יותר מזה.

זה קצת דומה.
כי גם איתו אני אוהב לישון עם חלונות פתוחים.
וגם אותו אני אוהב לנשום.

זה לא סוד שבחורף יותר בודדים.
את מבטלת את זה.
וזה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב כרגע שהוא שונה ביניכם.
בטח יש עוד דברים,
אבל אני כל כך מתגעגע אלייך שזה לא משנה בכלל.

בגלל זה אני מעדיף עונות מעבר.
שם אין לך דאגות.

דבורית הייתה כמו לישון על שלג,
יהלי הייתה כמו שיש לבן,
וזהר הייתה בקעת הירדן באביב.
(אם הייתי ישן עם מעיין היא לבטח הייתה משי).

עכשיו הבנתי מה קרה.
זה היה הסוף מההתחלה ועד הסוף איתנו.
לא כל כך ידענו לאן אנחנו הולכים ובכל זאת הלכנו.
אבל זה מה שהיה כיף.
ולא הייתי עושה שום דבר אחרת.

"אני (כלומר אנחנו) רוחשים כבוד גדול למציאות" (הופמן)

פתאום לילה.

אני תמיד הייתי מעולה בלבטל את עצמי.