אני עומדת שם ומביטה
מסתכלת ולא יודעת,
מה לעשות, איך להתמודד, איך להמשיך
ברגע אחד הכל קפא
אותו אחד, הילד הנפלא
עם העיניים הכחולות והפה הקטן
אותו חיוך שתמיד על השפתיים
הוא כבר לא כאן
עוטפים אותו, מכניסים לקופסא
ועכשיו אותו, את הילד הקטן
משאירים מתחת לאדמה, לבד מתחת לאדמה.
ואם יהיה לו קר?
ואם לא יהיה לו עם מי להיות??
ואם הוא יבכה? יצרח?
ואם הוא יפחד מהחושך המר??
ואני לא יהיה שם לצדו לעודד, לתמוך
ואני לא יהיה שם לעזור לאהוב
והוא עכשיו כבר מתחת לעולם או אולי הוא למעלה
ואני עומדת ליד הקבר הרך, הטרי
וצועקת, צועקת בקול לא של בני אדם
זועקת לאלוהים שבשמיים שישמור על הילד הקט
יתן לו נשיקה, יכסה אם קר
ידאג שלא יפחד ואם הוא בוכה שאותו יחבק
ואז בדמעות שלא נגמרות אני שואלת אלפי שאלות
לאן נעלם זה הילד הקט,
למה לקח הוא אותו אליו
מה אעשה עכשיו לבדי
מה אעשה בלי הילד לצדי?
וכך אני עומדת ומסתכלת עליו על הילד
המביט אליי עכשיו רק מתמונה
מחייך בחיוכו הכובש, עם עיני התכלת של הרקיע בו הוא נמצא לו
עכשיו
שומעת את הד צחוקו ואת קול בכיו
ובוכה. |