"אתה צריך להיות איתי יותר", אמרתי במין הצעה משונה שכזו.
"אתה צריך לבוא לישון אצלי", עכשיו כבר הייתי יותר תקיפה.
"את יודעת שאני רוצה, מתוקה, אבל אמא שלי תמיד עושה לי פרצופים
כשאני חוזר מאוחר."
"נו, אז לא תצטרך לחזור בכלל!"
"את חושבת שזה יעבור בשלום?"
בתנועת מחאה הסתובבתי והפינתי את גבו אליו. 'מתוקה'. מרגיש
כמעט כמו שקר כשזה נאמר מפיו.
"דיי, יפה, מה אני צריך לעשות כדי לפייס אותך?" מגשש בידיו על
גופי הערום ומדגדג אותי קלות, מרגיש איך עורי מתקמט לעור ברווז
משונה.
נשברתי.
"למה אתה חייב לגור כל-כך רחוק? אני מתגעגעת אלייך", נשענת
עליו מאחור, מזיזה את שערי ומתמקמת. כאילו הגוף שלו עוצב
במיוחד בשבילי. כמה נוח.
הוא נשק לצווארי וקם.
מזיז את גופי בעדינות שנראית לא מתאימה לאחד כמותו.

הריב האחרון שלנו 'נותן לו לגיטימציה לבגוד'.
הוא לא טרח להגיד את זה בפניי. פחד מהצל של עצמו.
והוא קורא לי ילדה?!
אני לא זו שמשחקת את המשחקים הטיפשיים האלו! יותר גרוע מכל
הילדים בארגז החול השכונתי. ביחד!

הוא קרא לי זונה.
כאילו שאני מפחדת משמות גנאי.
חמור מסריח!

"זהו? אתה כבר הולך? תישאר איתי עוד כמה דקות במיטה מותק",
ידעתי כבר מה התשובה שאקבל.
"אני לא יכול... את יודעת את זה. אל תקשי עליי."
"איך אני לא אקשה עלייך? אתה תמיד יוצא מכאן עם חיוך על
השפתיים ואני נשארת לאסוף את השברים."
פניו הרצינו במעט. "שברים? איזה שברים בראש שלך, אישה?"
"שברים פנימיים, כאלו שאתה עיוור מדי מכדי לראות."
"ממתי את נהיית לי סופרת? או מנתחת ראשית? את בכל מקרה לא
עובדת, אז תפסיקי לדבר שטויות. אני זה שמביא לך את הכסף."
זה כבר לא בא בחשבון. "אני עובדת מהבית! מ-ה-ב-י-ת! וזה שאני
לא בורה, לא הופך אותך לגאון! בקושי סיים תיכון זה וכבר חושב
את עצמו מעל אחרים!"
הוא כבר נעל נעליים. התיישב על המיטה בכבדות האופיינית שלו.
נשמתי כמה נשימות עמוקות בעוד עיניי עצומות. מנסה למצוא את
המילים.
"אני לא רוצה שתלך ככה... שמע, זה שטויות.. אני-"
הוא קטע את דבריי בנפנוף יד סתמי המנסה להשתיק ולעורר בו
זמנית.
"בואי לא נשחק במשחקים האלו גם היום."

משחקים...
אני עומדת בחוץ והגשם נשפך עליי, מרטיב את הסיגריה ביד.
איכס.
אני נגעלת מעצמי כבר.
וממך, אני נגעלת אף יותר.
מה חשבת לעצמך?!

נשכבתי בחזרה על המיטה. ממאנת להניח לו ללכת.
"בואי תיפרדי ממני כמו שצריך."
קולו כבר קר ורחוק ממני. אני לא חושבת שהוא מרוצה מזה שעכשיו
הוא נמצא כאן, איתי.
"אנחנו ביחד, נכון?" אני שואלת בחצי לחישה.
הוא נושם עמוק.
"ראית את המפתחות שלי?" מתעלם ומסתובב בחדר.
מוללתי את השמיכה, בוהה ברקמה שסבתא פעם תפרה לה... כ"כ הרבה
זיכרונות בין קפלי הבד, שמעשיי אוהבים התהלכו בכל קמטיו.
שערי גולש על פניי. מה אני עושה איתו?
אני מביטה בו ניגש אל הדלת.
"אנחנו תמיד ביחד. תזכרי. גם כשאני רחוק אי שם, אני קרוב קרוב
אלייך במיטה."

במיטה. זה הדבר היחיד שחשב עליו.
סקס.
יכולתם להרגיש רק מלראות אותו. יכולתם להבין רק מלדבר איתו, אם
הוא בכלל נתן לכם את התענוג המפוקפק הזה שבלשמוע את קולו
כשמדובר בעניינים יותר רציניים ממשחקי הכדורגל, האלכוהול
והדברים המזדמנים והשוליים האחרים שאפפו את חיו.
אוה, אבל להתחיל עם בחורות הוא אהב! זה, כן...
ולא משנה אם חברתו עמדה איתו, שלובים יד ביד.
ממזר.

קמתי אליו, מניחה לשמיכה להישמט מעליי, חושפת אותי באמת הכי
גדולה שלי. סמוקת פנים ומרוגשת, התקרבתי אליו לחיבוק.
במקום לחבק הוא מישש אותי באגרסיביות מה, ובחן אותי באור.
"דיי, אתה יודע שזה מביך אותי!" התקפלתי מייד בחזרה.
"עם כזה גוף במה יש לך להתבייש?" הוא קרץ אליי. כמו איזה ערס
זקן שימיי הזוהר שלו כבר בלו מזמן.
חשבתי שאני עומדת לבכות.
הגבר שלי בכלל לא יודע איך לגשת אליי...
מחשבות חלפו בראשי.
האם הוא בכלל שלי?

היום אני יודעת להגיד שהוא לא של אף אחת.
פרפר חופשי, שנתפס ברשת של בחורה אחרת כל פעם.
פרפר זה תיאור יפה מדיי בשביל יצור כה ענוג בכיעורו.
אולי זבוב, או חומיני.
אני לא יודעת מה מצאתי בו.
הוא בכלל לא הטיפוס שלי. אני מרחמת עליו.

"אני אוהבת אותך", חתמתי בנשיקה.
נשיקה עדינה ורגישה, מנסה להביע את אשר מילותיי לא הצליחו
להשיג, לחדור אליו בדרכו שלו.
"אני גם."
שנאתי כשהוא ענה את התשובה הזו.
כבר עמד להאיר הבוקר, ואני נשארתי קפואה מקור החורף החודר
מהחלון ובעיקר קפואה מיחסו אליי.
"אני לא אתפלא אם אתה בכלל לא זוכר את השם שלי", סיננתי
בשפתיים חשוקות. כעסתי. ידעתי שמבחינתו הוא מרגיש שיוכל להשיג
כל אחת, ואני סוג של פשרה יומרנית, סוג של אידיליה שהוא בכל
מקרה לא טרח לחפש במילון לפירושה.

איך אני תמיד נופלת לידיים של הילדים הרעים האלו?
אני לא מאמינה על עצמי.
שכחתי לעמוד מתחת לבניין, במחסה. אולי קיוויתי כבר לחטוף איזו
מחלה סופנית ולמות, כדי שיתחרט כל שארית חיו. שלא יוכל לגעת בי
עוד.
הוא במילא לא יכול.
זרקתי את הסיגריה לרצפה, שומעת את צליל האש הפוגע במים.
הוצאתי את החבילה וזרקתי את כולה.
אני מפסיקה לעשן מעכשיו. בגללך!
נשארה בה עוד אחת.
עוד נשימה אחת, שכנראה ופספסתי.

"טוב, אז אני הולך עכשיו. תחזרי למיטה, ותעמידי פנים שזה בכלל
לא היה."
הוא רוצה לשכוח, אם כן.
מסתכל במבטו החרמן עוד פעם אחת, מציץ ובודק ש'הכל במקום'. כך
אהב לכנות את מבטי הזימה שלו.
"זהו, נוסע לך, בורח שוב מהמציאות העגומה?"
"שום דבר לא עגום או שמגום אצלי! תיזהרי לך אישה! בסוף את
תישארי לבד!"
"לפעמים אני חושבת שזו אופציה יותר טובה מלהיות איתך." עניתי
ברוגע, בטוחה בדבריי עתה.
"זונה." הפתיר מבין שיניו. פתח את הדלת, מצמץ בטיפשות והוסיף:
"מזל שדאגתי לבגוד בך דיי והותר כדי להיות בטוח שאת באמת
גרועה! כן, את שמעת אותי! אל תעשי לי פרצוף! את אפילו גרועה
במיטה!"
"בדיוק כמו שאתה אוהב."
הוא חייך.
ויצא.

"מתוקה, חזרתי! יאללה, בואי למיטה כבר! עד שאני מגיע במיוחד
בשבילך לכאן?! בואי תקבלי את פניי לשלום!"
"אני רק מסיימת את הסיגריה ובאה."

אחח... כמה מרירה האהבה לפעמים.