כשמיציתי את כל ערוצי הטלוויזיה וזמזום מאורר התקרה חדל
מלהישמע לי כמוזיקת מעליות מרגיעה, החלטתי לקום.
אחרי המגע הראשוני של המפגש בין כפות רגלי המיוזעות לרצפת הבית
הקרה, עשיתי את דרכי אל המטבח.
משכתי את ידית המקרר אלי בחוזקה, משום שהמקרר היה ממודל ישן,
כאלה שהגומי כבר נשחק והתמרד נגד בעליו.
המקרר רחש והשמיע צלילי זכוכית ומתכת בהרמוניה, אך בסופו של
דבר הפסיק ונרגע.
הצצה בפנים הבהירה לי חד משמעית שאין מה לאכול בבית.
הסתכלתי בחטף בשעון הקיר.
היד הארוכה הצביעה על השעה אחת ואילו הגדולה ברווח שבין 5
ל-6.
החלטתי שחם מידי מכדי לצאת החוצה ולו להליכה חטופה של עשר
דקות, משום שכל שנייה בשמש הקופחת הייתה שווה בעיני למסע
נדודים במדבר.
על מנת להעביר את הזמן וגם כדי להשכיח מבטני את הרצון לאכול,
החלטתי להעסיק את מוחי בדבר מה.
ההסחות לא היו חסרות: ספרים, עיתון סוף שבוע, טלוויזיה, ריגול
אחרי השכנים...אך לבסוף בחרתי באופציה הנוחה ביותר - פתקים
שתלויים על המקרר.
הייתה שם רשימת מכולת נשכחת, חשבון טלפון וגלויות מטיולים
בעולם, מגנטים בצבעים שמוציאים את העין.
ואז לפתע, עיני נחה על פתק מצהיב, חתיכת עיתון שנקרעה בפראות
והוצמדה תחת מגנט גדול ושבור.
זה היה שיר שהתפרסם בעיתון של אחד הסופרים בארץ שכנראה נמצא
חביב וזכה לאות הכבוד לצידם של הנכבדים הנ"ל.
לשם השעשוע והיסח הדעת החלטתי לקרוא את היצירה.
קראתי שורה ראשונה ושניה.
בית שני ושלישי.
נקודות, פסיקים, אתנחתות ספרותיות.
וככל שקראתי יותר כך גם החווירו פני.
האם זה ייתכן? האומנם?
אבל זה לא יכול להיות!
התיישבתי בבת אחת על גבי כיסא השולחן ומוחי קדח.
הרי הפתק בוודאי שוכב שם שבועות על גבי שבועות, הייתי חייבת
לראותו מתישהו.
אך לא, באמת ובתמים שמעולם לא ייחסתי חשיבות לאותו הפתק עד
היום.
כעת כל מחשבה על אוכל הוחלפה בתמיהה ובלבול ומעט תחושת תסכול.
חלק מהמילים היו זהות, והמבנה, והחריזה והמשקל.
איזה צירוף מקרים לא הגיוני ארע פה.
והאם הדבר הופך לגניבה ספרותית?
והרי איך ניתן לבצע גניבה ספרותית כשמעולם לא קראת את היצירה -
זה מגוחך.
חזרתי לסלון והדלקתי שוב את הטלויזיה, אולי עדיף שלא אחשוב
קצת.
לפחות לעת עתה.