כמה חדה הסכין הזאת.
בטוח היא יכולה לחתוך הכל, כל דבר, אפילו עצמות.
זה מה שעבר לו בראש.
הוא ניתח כל אופציה, כל תפנית, כל דבר, כמליון פעמים בראשו.

הוא לא פחד מכלום, כמעט כלום.
הפחד היחיד שלו היה הבינוניות, להיות רק עוד אחד מהכלל.
הוא לא היה מוכן לתת לזה לקרות, הוא ישאיר את החותם שלו על
העולם ויהי מה!

בשקט הוא נכנס לחדר שלה, לאט לאט על קצות האצבעות התקדם
למיטתה.
היא שכבה שם, כה שלווה, כה ענוגה, מלאת חן, מלאת תקווה.
הוא התקרב עוד ועוד.
ההשתקפות שלה בלהב סכינו גרמה לו לסחרחורת קלה.

"לא! אני לא אתן לזה להשפיע עלי! אני לא אתן..."

בשניה שהוא התכופף מעליה היא פקחה את עיניה.
מבטה לא היה מבוהל או מופתע, הוא היה מלא חמלה ואהבה, הבנה
ורחמים.

למחרת התארגנתי ללכת לבית הספר כמו בכל יום, צלצלתי לעדי כדי
שתתארגן מהר כי אני רוצה לצאת כבר.
אהבתי את עדי. היינו ביחד כבר יותר מ4 שנים, 5 בינואר שיגיע.
היא הייתה כל העולם שלי, הייתי קם בבוקר בשבילה והייתי הולך
לישון במחשבה שאני צריך להרדם מהר רק שיגיע מחר ואני אראה אותה
שוב.
עדי לא ענתה, מוזר.
"היא בטח חולה או משהו..." חשבתי לעצמי.
סיימתי להתארגן, נכנסתי לאוטו ונסעתי לבית הספר.

עברתי את שער הכניסה לבית הספר והתקדמתי לכיוון הכיתה.
משהו היה לא בסדר, משהו היה לא כרגיל.
כולם הסתכלו עלי והתלחששו.

דין היה הראשון שניגש אלי, שם יד על הכתף שלי ואמר לי: "אור,
בוא רגע החוצה אני צריך להגיד לך משהו"
דין הזה דפוק. בטח רוצה לספר לי על עוד פעם שהוא בגד בחברה שלו
עם איזו מלצרית רנדומלית שהוא הכיר שלשום.
לא הבנתי אותו, איך אתה יכול להגיד שאתה אוהב מישהי ולבגוד
בה?! זה פשוט לא התחבר לי...

יצאנו לדשא בכניסה לבית הספר והתיישבנו.
דין היה מוזר, הוא היה רציני כזה, מתוח.
פתאום ראיתי את המנהל יוצא ממבנה בית הספר עם ההורים של עדי.
מוזר... מה היא עשתה הפעם? בטח הבריזה מהמבחן בתנך שלשום.
היא לא לומדת לקח עדי הזאת.

"אור בוא רגע בבקשה" המנהל קרא לי.
קמתי, ניגשתי אליו ואמרתי שלום להורים של עדי. שלום מנומס
כהרגלי, עם חיוך, הכל כמו שצריך.
פתאום אמא של עדי התחילה לבכות וחיבקה אותי ממש חזק.
"מה קרה אסתר?"
משהו היה ממש לא בסדר.
כשהם סיפרו לי לא האמנתי. אין מצב! מה הם מפגרים, מה הבדיחה
הזאת?!
מה התאריך היום? הראשון באפריל? לא...

לא רציתי להאמין להם!
ברחתי משם הכי מהר שיכולתי לאוטו שלי ופשוט נסעתי.
מצאתי את עצמי אחרי רבע שעה יושב בצוקים ואז זה פגע בי - עדי
נרצחה.
מי הבן זונה שיכל לעשות את זה ליצור כל כך יפה? כל כך אוהב? כל
כך טהור?
הדמעות ירדו כמו גשם, הרגשתי את כל הבפנים שלי כואב.
הלב שלי נשבר, לא מטאפורית, ממש הרגשתי אותו נשבר.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
מה אתם הייתם עושים אם האדם שהכי אהבתם בעולם היה נלקח מכם?
נסעתי הביתה.
ההורים שלי כנראה שמעו כי אמא שלי בכתה ואבא שלי בא לחבק
אותי.
לא רציתי לשמוע, לראות או לחשוב על אף אחד חוץ מעל הבן זונה
שלקח את עדי שלי ממני!

רצתי למעלה לחדר והלכתי לישון.
לא יכולתי לחשוב על כלום, הייתי מרוקן רגשית ופיזית.
אני חושב שנרדמתי תוך דקה או תוך שנה, לזמן לא הייתה משמעות
בשבילי. לכלום לא הייתה משמעות בלי עדי.
חלמתי עליה, היא הייתה שם עם השמלה הלבנה שלה שמחה, מחייכת.
כאשר התעוררתי והבנתי שזה היה חלום התחלתי לבכות שוב. הלב שלי
נשבר שוב.

הוא לא פחד מכלום, כמעט כלום.
הפחד היחיד שלו היה הבינוניות, להיות רק עוד אחד מהכלל.
הוא לא היה מוכן לתת לזה לקרות, הוא ישאיר את החותם שלו על
העולם ויהי מה!

בשקט הוא נכנס לחדר שלה, לאט לאט על קצות האצבעות התקדם
למיטתם.
הם ישנו שם מחובקים, בשקט, באהבה.

באמצע הלילה הרגשתי יד נוגעת בי.
התעוררתי מיד וראיתי מולי אדם לא מוכר, אבל מוכר כל כך.

"מי אתה?" שאלתי.
"מי אתה חושב שאני?" הוא ענה עם חיוך.
"מאיפה אני מכיר אותך?" הוא היה כל כך מוכר.
הוא הרים את מבטו וצחק בהיסטריה, צחוק מרושע, צחוק לא רגיל.
"מכל מקום..."

היום אני מרגיש יותר טוב.
הם אומרים לי שאני משתפר.
כבר הורידו את הכותונת.
הקירות הרקים האלה כבר לא לוחצים עלי כל כך.
אני מתגעגע לעדי ולהורים שלי כל כך...
הרופאים אומרים שכל אדם חמישי בעולם סובל מסכיזופרניה במידה זו
או אחרת שלי פשוט התפרצה מהר מדי, חזק מדי.

לא התכוונתי, זה לא הייתי אני, זה היה הוא!

"מי אתה?"...

"מי אני?"...