פגשתי אותך, חלקת אדמה לא שלי, ועברתי דרך שערייך.
הלכתי בך הלוך ושוב, חרשתי את עפרך ברגליי. צועדת עליך, מכירה
אותך בכפותיי. לומדת בך כל אבן ועשב שוטה.
בהתחלה בתמימות ובאי ידיעה, אך בעומק לא רב נתקלתי בשלט: "שטח
פרטי". ולמרות זאת המשכתי לטייל בתוכך ורגשות ההתרגשות של סכנה
והעזה החלו מציפים אותי.
והיו בך עצי פרי כה תמירים ויפים, אך לא הצלחתי לגעת, לקטוף.
לא שלי הם. רכוש פרטי - וכי גם טעימה בלבד הינה פשע.
כמה יפה אתה. ירוק ופורח למראה, אך לא ידוע אם כל היופי הזה
הינו חורש טבעי שלא נגעה בו יד אדם, או שטופחת בדקדקנות זהירה
כגן ירק.
נשכבתי לבד וחלמתי בהקיץ, שמחתי בחלקת האלוהים הקטנה שגיליתי,
ופתאום מצאוני; "משיגת גבול!" הטיחו בי: "צאי מיד!" צעקו לי.
ברחתי בבושת פנים.
נפלאותיך לא נשכחו ממני וכי איך אוכל שלא לבקר בך שוב?
כולך מוקף גדר, שמור מכל פגע - ואני מנסה להיכנס ללא כל הצלחה.
תרה אחר ישועה - ולפתע פרצה.
אני מזדחלת בזהירות לשטחך מבלי שמישהו יגלה.
ומצאתי בך מקום - שומם וחלק - כאילו מחכה רק לי. התמקמתי
בזהירות, חפרתי בך גומה קטנה וזרעתי בך זרעי אהבה. חזרתי מעת
לעת והשקתי בטיפות של דאגה ומסירות ואחרי תקופה קצרה, נבטו להם
ניצני חיבה וחום. והם היו רק שלי.
אך פרחים לא היו לי. חיכיתי להם בסבלנות מאופקת, והם - לא
הופיעו.
אינני רואה כבר את שאר הפירות. איני יודעת עוד מה טיב אדמתך
ומה תוכל להניב לי, העצים האחרים כולם לוטים בערפל. ועודני
מחכה באפלה לפרח אחד קטן, שיהיה רק שלי, ויהיה כולו יפה ואדום
ורך.
ואתה לא חושש. יודע כי לנצח אמצא בעיוורון את דרכי אלייך, לא
משנה עד כמה חשוכה היא, ואשקה אותך בטיפות דאגה ומסירות בלתי
נדלות. ויודע עוד כי בתוך תוכך, היו טמונים זרעי האהבה האלה,
זרעי האהבה שהם רק שלי, אפילו עוד לפני שהתמסרתי לקבלת אותו
פרח אדום ורך, התמסרות כנה עד כאב. מחכה בחיוך לסימן, ומנביט
ניצני מסר הלוחשים לי ברוח סתיו כי בבוא הזמן תגלה לי רזי
פריחה.
|