פחות משניה לפני שנכנסתי בעד השער, עברה בראשי המחשבה, שאולי
הייתי פזיז מדי, ונתתי לתחושת הסכנה להכתיב את צעדי, ופניקה
קלה אחזה בי, אך פעולותי היו מהירות ממחשבה זו וכבר הרגשתי את
הלחש מסתיים ורגלי נשאוני דרך המסלולים העלומים של שערי המעבר,
הישר אל התגשמות זה אשר יגורתי ממנו.
הפניקה הקלה שלי, היא זו שגרמה לי לשלוף את חרבי.
וחרבי היא זו שהצילה את חיי.
אילו היתה זו חרב רגילה, הייתי מת עכשיו, ואת סיפורי לא הייתם
שומעים.
מצאתי את עצמי אוחז בידית החרב, והלהב כבר לא היה להב, אלה
חוטי אור זוהרים, הנעים כלשונות נחש ארוכות, שהפכו את מה
שהסתער עלי לגוש שרוף ומדמם, בלי שאפילו אניע את ידי.
אני בתור כלוב לא גדול, עם יצור שדומה לטיגריס, רק יותר גדול,
יותר מרושע, יותר כחול ופחות יפה, ועם גופה של מה שהיה כנראה
עוד אחד מאלה, ששיפד את עצמו על החרב ש"שאלתי" מאובך.
במילים אחרות: מלכודת.
בצאתי מהשער, העולם שלפני התחיל, כרגיל, להתממש מול עיני,
ובזכות הפניקה הקלה, עוד בטרם הצטללה ראייתי, שלפתי את חרבי.
שבריר שניה מאוחר יותר, ראיתי צללית מפחידה מזנקת לעברי ובקושי
הספקתי לראות את לשונות האור עושה שפטים בגוף המזנק. האינרציה
של מסה שכזו, מחדות הצפרניים, השניים והקרן הקרנפית החדה בה
חוננו יצורים אלה, היו שמים ללעג דקירה מחרב רגילה, כדור אקדח
או משהו שווה ערך, אך כלי הנשק בו אחזתי, גרם לכך שרק כמה חלקי
גוף קטנים יחסית ושרופים למחצה שנקטעו מהגוף המזנק יגעו בגופי,
יחד עם נתזי דם רבים וחומים ורסיסי בשר.
לשונות האור הפכו בחזרה ללהב תמים יחסית למראה.
חברו של היצור היה מרוחק יותר והביט בי במבט בוחן ומאיים. הוא
נראה יצור אינטליגנטי יחסית, שעושה את שיקוליו.
ניגבתי את פני בשרוול ידי השמאלי, והמשכתי לאחוז בחרב, בעוד
דופק ליבי חוזר לקצבו הנורמלי. לא נראה לי שהיצור יתקוף אותי
כל עוד אני עירני. הוא חכם מדי בשביל זה. הוא ימתין בסבלנות.
השער היה חד-כיווני. כמעט מיותר היה לבדוק. צעדתי לעבר סורגי
הכלוב. האם החרב תוכל להם?
מסתבר שכן.
לשונות האור שצצו להם כשהכתי בסורגים עם החרב,  התאחדו ללשון
אור אחת, רוטטת ומלחשת, כאילו ששורפת את האויר עצמו, שביתרה את
הסורגים בקלות ובמטר ניצוצות, ורק רעד הורגש בידיי שאחזו
בידית.
פתחתי לי פתח שיספיק רק ליציאתי ויצאתי משם.
היצור הלך אחרי והבטתי בו עומד מול הפתח הצר מדי. עיניו
הנבונות הביטו בי, ולא הרגשתי אלימות בהם.
הוא נהם ברוך. הבנתי את שפתו. "שחרר אותי," הוא ביקש.
"אתה תנסה לאכול אותי," עניתי.
"לא אנסה. אני מבטיח. אני לא אצטרך בכלל. יש מספיק אוכל בחוץ,"
הוא הבטיח."היינו מורעבים, אחי ואני. בכוונה תחילה. המון זמן,"
הוא הסביר.
"מי כלא אותכם פה?"
הוא שתק והתבונן בי. הבנתי אותו. הוא יספר אם אשחרר אותו.
חככתי בדעתי. הוא יצור נבון. והוא כלוא בכלוב. "רגע," אמרתי.
הלכתי סביב לכלוב. לא ראיתי כל דלת לכלוב. המהמתי לעצמי.
הסורגים היו עשויים מתכת שעושה רושם דומה לברזל. לא משהו
תעשייתי, אלא משהו יותר גולמי. כישוף? תהיתי.
ראיתי שרידי עצמות של חיות קטנות מפוזרים פה ושם. כנראה שמדי
פעם לפחות כן האכילו אותם.
"כמה זמן אתה פה?" שאלתי, כשחזרתי אליו.
"לא יודע. הרבה ימים. אולי עשרים."
"יש לך מושג למה?"
"כן," הוא נעץ בי את מבטו. "בשביל להרוג אותך."
דמי קפא בקירבי.
מלכודת זה דבר אחד... יש המון מלכודות. אבל מלכודת במיוחד
בשבילי? איך יכלו לדעת בכלל שאגיע לשם?
"אותי?" שאלתי בהפתעה.
"לא רצינו. אנחנו אוכלים רק חיות. אבל הרעיבו אותנו. אנחנו לא
מפה בכלל. הצפרניים האלה..." הוא הביט ברגליו. "זה לא אני...
כמו שהייתי".
הנהנתי. אני התחלתי להבין מה הסיפור שהוא מספר. הוא מיקום רחוק
כנראה, ששם יש לו גוף די שונה. איכשהו הביאו אותו לפה, אולי על
ידי כישוף.
מצד שני, הוא נבון... אולי כל זה אינו אלה המצאה שלו, כדי
שאשחררו ושהוא יוכל לתקוף אותי כשלא אהיה דרוך מספיק.
מצד שלישי, הוא כלוא כבר זמן לא מועט, גם לפי מה שנראה לעיניי
ואת זה קשה לזייף. אם הוא היה אדון לעצמו, לא היה סביר שהיה
מפיק העמדת פנים סבוכה כל כך.
עצמתי את עיני וניסיתי לפרוש את כושר תפיסתי ולחוש במעוף הזמן
בעולם זה. כן, שבועיים-שלוש בעולם זה הם מעט מאוד זמן ברוב
העולמות בהם עברתי לאחרונה, מאז שיצאתי מהמערה של כורש. יכול
להיות הגיון פתלתל מסוים שיסביר איך הוצבה לי מלכודת אישית
במקום זה.
בכל זאת, הדבר הכי פשוט יהיה להרוג אותו.
התקדמתי קדימה, כשחשבתי על כך. הוא צעד צעד אחורה אל תוך
הכלוב.
"מי שרוצה במותך, חיי לא חשובים לו עד כדי כך, שהפך אותי לחיה"
הוא אמר בתחינה.
הנפתי את החרב, שזימזמה בתוך ידי בתוקפנות והנחתתי את לשון האש
באיבחות מדודות ורושפות על הסורגים, והגדלתי את הפתח.
הוא חיכה בסבלנות ולא התנפל עלי. צעדתי לאחור כעשרה מטרים, עד
שגם אני וגם הוא הרגשנו שהוא אינו מאיים עלי באופן מיידי, ורק
אז יצא.
"תודה. אני חייב לך," הוא נהם בשקט ורץ לו.
"רגע!" נהמתי אחריו. "לא שכחת משהו?"
"אני כבר חוזר," השיב.
ניחשתי לאן ירצה לרוץ טורף מורעב והתיישבתי על סלע, נח וסוקר
את המקום.
מעט עצים, הרבה סלעים, שמש ורודה, לא מאוד בוהקת. שני ירחים
גדולים - או קרובים. אויר חמים.
הרהרתי לעצמי.
מלכודת שנתפרה, כנראה, במהירות במיוחד בשבילי. אולי אחת מכמה,
כדי שלפחות לאחת אפול, באם אבחר בדרך אחרת. עשיתי כנראה טעות,
חשבתי, שהלכתי בעולמות בהם קצב הזמן היה כה איטי ביחס לעולמות
אחרים, שאפשר היה לתכנן ולבצע את מה שאני רואה פה לפני. אבל לא
חשבתי שיהיה מישהו בעקבותי - לא ראיתי כל סימן לכך.
מי זה יכול להיות?
זה צריך להיות מישהו מתוחכם ובעל יכולת. ומוטיבציה, כמובן.
כמובן שאובך היה השם הראשון שעבר בראשי. הערכה מהירה של הזמן
שעבר פסלה את האפשרות: השארתי אותה מורעלת בכדור הארץ, ושם
עברו רק כמה ימים מאז שעזבתיה שם. כל חישובי הראו שאם היא
נולדה שוב בכלל, היא עדיין עוד לא בת שנה, לא משנה איפה היא
תיוולד.
הרצתי בראשי אפשרויות נוספות, אבל... רגע! אותו טיגריס-מקורנף
- מי האכיל את היצורים האלה, את מעט המזון ששמר עליהם חיים
ומורעבים עד שתגיע המנה העיקרית - אני?!
נעמדתי והתחלתי להתהלך בעצבנות.
נהמה שקטה מאחורי: "חזרתי."