פשוט עמדתי במים, רואה את הדמעות שלי מתאבדות אל תוך אותם גלים
שעטפו את רגליי עד מעל המותן. שמלת המשי הלבנה, הדבר היחיד
שעטף אותי באותו הרגע, ספוגה מאותם גלים שהתנפצו עליי כאילו
הייתי שובר הגלים הישן. לרגע דמיינתי כאילו הם מנסים לשטוף את
אותן אומללות שנשרו מעיניי בעודן שוטפות ממני את העצב והטוהר
בו חשתי עד לפני...
החוף היה שומם ואני רק עמדתי שם בוהה באופק ובשמש הנעלמת,
חושבת על אותה השתקפות שראיתי במים הרדודים לפני מספר רגעים -
אני או מה שנשאר ממני. היא הייתה מעט מטושטשת, אומללה כמו ערבה
בוכייה ובעיקר מחוקה, כאילו נגזר גורלה במילותיו.
המילים עדיין הדהדו באוזניי, אך הן נשמעות יותר ויותר רחוקות.
אולי היו אלו המים שהספקתי לבלוע עד הרגע שהתחלתי להעביר אותן
שוב בראש כמו תקליט שרוט, אבל ידעתי שמה שהתכוונתי לעשות לא
שווה את הסבל שאני עומדת לעבור אם אמשיך, בעיקר לא את מה
שיעברו כל אלו שאיי פעם הייתי חשובה להם.
התחרטתי. זו הייתה אולי הפעם הראשונה, שבה הודיתי בטעות. הפעם
הראשונה בה הודיתי בטעות בלי להתווכח עם עצמי או עם הסביבה על
עניין צדקתי הסינטטית.
פסעתי צעד מהוסס לעבר החוף, פסיעה לאחורה שהפחידה אותי יותר
מהגלים שכבר יכלו לכסות אותי ללא מאמץ.
הצעד המהוסס הזה הווה את קו המחשבה שחנק אותי לרגע ,אך עם זאת
משך אותי כחבל הצלה כלשהו. החיים שלי יפים, זו אני שבוחרת
לראותם בצורה זו או אחרת. השליליות שלי בולעת אותי לפעמים ואין
בי יותר מקום בשבילה.
היה זה גל גבוה שכיסה אותי וכבר לא הותיר בי נקודה יבשה, פסעתי
עוד צעד אחורה, ועוד צעד בעוד המחשבות מלוות אותי אל החוף,
היכן שאהיה בטוחה לפחות מהטבע הסובב, אם לא מטבעי.
כשהגעתי באותם צעדים מהוססים אל החול החמים, נזכרתי לרגע
בשניות לפני כן, בגלים ואז באבנים הקטנות ששימשו כמין גבול בין
הגלים מהם לעת ההיא ברחתי ובין החול אליו כבר שאפתי להגיע.
אותן אבנים קטנות יחד עם חתיכות הצדפות שנתקעות בין אצבעותיי
ובכפות רגליי והכאיבו לי, כאב קט שסימן לי את העובדה שאין זה
חלום. כמו אותה צביטה שנהגתי לצבוט את עצמי אם משהו ניראה לי
מוזר, מתוך חלום... הפעם הכאב סימן לי שאני בחיים.
העובדה הזו נראתה לי הזויה במקצת, בעיקר משום שלפני כן כל
שרציתי הוא רק לאבד אותם, לאבד את חיי.
"כנראה רק כשמאבדים משהו או כאשר קרובים עד מאוד לאבד אותו
רואים מהו ערכו האמיתי..." - חשבתי.
לרגע נשמעה בראשי שורה משיר ישן, לא זכרתי בדיוק את מילותיו,
אך השורה הזו הדהדה בי לרגע : " You don't know what love is
till you lose it, you don't know what you've got untill it
is away...", ממעמקיי ליבי ייחלתי לאותו רגע בו זה יכה בך
ותחזור במילותייך, קיוויתי שתבוא פתאום, תצוץ משום מקום, תחבק
אותי ותאסוף אותי קרוב אליך... הרחק מהגשם, המים וכל הקרירות
שהזכירה לי אותך באותו היום. כל כך רציתי שתאסוף אותי אלייך
מבלי אותו כתם בזיכרון, פשוט אל תוך אותה חמימות כלפיי בה כל
כך הצטיינת...
רציתי להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי מוכנה לעשות הכל כדי
שתהייה שלי שוב, אבל ידעתי שזה לא תלוי בי יותר.
נשכבתי על החול, מתבוננת בשמיים שהפכו קודרים מקודם, ראיתי כל
טיפה וטיפה שנחתה על פניי, הרגשתי את משבי הרוח שדחקו בי לקום,
אך המשכתי לשכב ככה עד שהאחרונה משערותיי סמרה משום הקור.
נעמדתי.
החוף היה עדיין שומם, סקרתי אותו במבט והצוק אל מולי קרץ לי.
לא הבחנתי בזמן החולף עד שהגעתי לראשו, התבוננתי בים, בגלים,
בקבוצת השחפים הקטנה והאמיצה שאיישה את השמיים הקודרים...
התבוננתי למטה, התבוננתי במים הניתזים לכל עבר עת שהם מתנפצים
על האבנים החדות, דמיינתי לרגע את עצמי במקומם וחזרתי בעצמי.
מעולם לא הייתי נתונה בכל כך הרבה ספקות, מעולם לא חזרתי בעצמי
פעמים כה רבות, ויותר מכך - מעולם קול בראשי לא לחש לי :" אלו
החיים שלך, הם ניתנו לך ואיתם ההזדמנות השנייה לאחר כל
שעברת... חיי אותם, ראי אותם כפי שראית פעם... כמו פרח יש
לטפחם.".
כל זה נשמע לי פואטי במקצת, אבל המשכתי להקשיב והיה עליי
להודות שיש בכך לא מעט היגיון (מעבר לציוריות). החיים נתנו לי
כל כך הרבה, ספגתי כל כך הרבה מהאנשים סביבי וכך גם הם ממני.
היה שחור, היה לבן והיו גם המון צבעים אחרים שלא טרחתי להתבונן
בהם לפעמים... כל כך הרבה דברים שלא הבחנתי בהם... כל כך
הרבה.
לרגע היא התעוררה בי, מי שפחדת ממנה ורצית שתיעלם, מי שניסית
תמיד להציל אותי ממנה. היא דחקה בי, דחקה בי לצעוד אל הסוף,
לשים נקודה היכן שיכלתי עוד לשים פסיק ולתקן הכל...
שיתפתי איתה פעולה לרגע.
"הו אלוהים, על מי אני עובדת..." חשבתי ובצעד אחד אל מעבר לצוק
"היא" נפלה ואני נותרתי לעמוד איתנה.

אני לא בטוחה אם המשפט האחרון כאן באמת מסיים את הסיפור.