א'
נטע אומרת שאני אנמיך את מוזיקת השאנטי הזו כשאני עושה מדיטציה
בצהריים, למה זה מחרפף לה את הראש והיא צריכה לסיים את הפרויקט
הזה שלה, איזו יצירה פלסטית שעשויה מאסלה ועוד קשקושים ומבטאת
את היחס המזלזל של האנושות כלפי הטבע.
תמיד היא הייתה כזו, נטע, פילוסופית ויצירתית, רק הגישה שלה
תמיד סיבכה אותה ובגלל זה כבר ארבע שנים שהיא מנסה להתקבל
לבצלאל, אבל עכשיו היא עאלק נחושה.
בכל מקרה, אני מנמיכה את המוזיקה מאז שהיא ביקשה ממני, ככה היא
מחייכת קצת יותר, ועל פי התאוריה של "שפע", המדריך הרוחני
ההומו שלי, זה משפר את מאזן האנרגיות בדירה.

ב'
אני עובדת בגן אופק שהוא גן לילדים חירשים. נטע דרך אגב היא זו
שעיצבה את הגן בכבודה ובעצמה.
גם בכבודה וגם בעצמה.
קרוב לארבע שנים עברו מאז שסיימתי ללמוד באוניברסיטה. לפני
שנתיים בערך הגן הפך להיות בבעלותי אחרי שעבדתי בו כהתמחות אצל
הגננת הקודמת, לאה פרסקי, שהייתה מבוגרת מאוד אבל לימדה אותי
את כל סודות המקצוע. אני חלמתי להפוך סודות אלו לקליניקה פרטית
אבל רצה הגורל והמשכתי את דרכה של לאה.
כשאני חוזרת מהעבודה החשובה שלי, אני מחפשת משהו אכיל במקרר
השומם של נטע ושלי ומחממת במיקרוגל. זה הבישול המרבי שאני
מוכנה לו נפשית. ברוב הפעמים אני אוכלת בעמידה, נשענת על דלפק
העץ וקוראת איזה מגזין שטחי.
אחרי מדיטציית צהריים, אני מתיישבת לכתוב סיפור בהמשכים
שמתעדכן כל שבוע ב"נוער קורא", פרויקט חדש שחבר ותיק מהתיכון
עומד בראשו.
נטע עובדת בחנות של מיכל נגרין בקניון איילון.
אגב, היא מכירה את המעצבת הדגולה באופן אישי וזה לרוב אחד
מהפרטים הראשונים שהיא מספרת על עצמה. לא ברור למה.
בימי שישי בצהריים היא יוצאת לצלם פרצופים תל אביבים תמוהים.
לפני שלוש שנים היא התחברה לאיזה אמן פלצן משינקין והייתה להם
תערוכה די מוצלחת שנפסקה יום אחד. מאז היא מצלמת בשביל הכיף.
ככה היא אומרת.

ג'
בזמן האחרון נטע לא מתנהגת כרגיל.
למשל אתמול, יום שלישי, ערב הסופרנוס הקבוע, עשר בלילה כמו
שעון בפיג'מות וכוסות הקפה הצהובות הענקיות, זו המסורת. נטע
הגיעה עשר דקות אחרי שהתחיל הפרק, ונראתה לגמרי לא בעניין.
שתתה את הקפה שלה כאילו היה מים מינרלים, כיבתה את הסיגריה שלה
ועלתה לישון. אני לא אמרתי כלום. המשכתי לצפות בשקט, למה טוני
בבית חולים ויש דיבור שמישהו יחליף אותו בראש המאפיה בכלל
ואולי מחר נטע תשאל...

ד'
נטע ואני מכירות בערך קצת אחרי שהופרדנו מהרחם. מאז שהיינו
ילדות נטע הייתה היפה מבינינו. אני אף פעם לא קינאתי כי הייתי
החכמה, והסתדרנו די טוב בתפקידים שלנו.
האמהות שלנו היו חברות טובות מאותה שכונה בחיפה. הן היו מאלה
שמרכלות כל היום על ההיא שלא מנקה את הבית וזאתי שבעלה בוגד בה
וכל פיסת מידע ששחררה אותם מחוסר המשמעות בחייהן. עד שיום צפוי
אחד נתפסו מרכלות אחת על השנייה ומאז ועד הצבא, בעצם, נטע ואני
נאלצנו לשמור על קשר חשאי, חוץ מזה שהסביבה החינוכית שלנו מאוד
עודדה אמיתיות.

ה'
ביום שישי ראיתי את נטע בקפה של הבוקר, וקראנו עיתון.
אני הייתי בדרך לחיפה, לארוחת צהריים אצל ההורים, ונטע יצאה
לצלם.
הפעם הבאה שנפגשנו הייתה בתשע בבוקר יום שבת, נטע ניסתה להיכנס
לדירה של סבטלנה השכנה בטיעון, מדיף ריח אלכוהול חריף, שזאת
הדירה שלה, שלנו.
וסבטלנה, כמו שחצי רמת גן כבר יודעת, מאוד עייפה בגלל בעלה
החולה שביטוח לאומי לא משלמים נכות בשבילו וממש לא צריכה את
השכנה השיכורה שלה שתתעקש אתה איפה היא גרה עכשיו.
שניות לפני שסבטלנה התחילה לצרוח בקול הצווחני והמבטא הנוראי
שלה היא בהתה בנטע המומה. כאילו מעולם לא נתקלה בבחורה עם
עיניים משוגעות כל כך. גם אני הייתי קצת המומה אבל מיד התעשתי
וגררתי את נטע מהספק חולצה - ספק חזייה שלבשה אל הדירה
והתנצלתי דרמטית בפני סבטלנה האומללה.
נטע נכנסה ונשכבה על הספה של השלוש, ככה כמו שהיא.
חלצתי את נעליה, הבטתי בה רגע ארוך. נשארתי עומדת והבטתי בה,
כמו ילדה קטנה... אבודה... רציתי שיהיה לה טוב.

ו'
נטע תמיד אומרת שגברים עם זין גדול הם גברים שאלוהים קיצץ להם
בשכל.
ירון, שהוא חבר של נטע, או חבר לשעבר, זה לא ממש ברור להם, יש
בטוח זין גדול. ולא שאני יודעת כי ראיתי בעיניי אבל אין ספק
ששמעתי באוזניי. אם להיות כנה הייתי מקנאת קצת כשהייתי יושבת
בחדר ושומעת איך ירון טוחן את נטע שעות על גבי שעות. הוא היה
מרעיד את הקירות. לכל הרוחות.
נטע הייתה צועקת, נאנחת, קוראת לעזרה... או אולי ככה אני שמעתי
את זה.
זה היה מגרה אותי, הגניחות שלה, הרעד שלו.
הוויברטור שלי ואני כבר עישנו סיגריה שאחרי, גמורים, תלושים,
וירון היה נכנס רק להילוך שני.
הייתי חושבת לעצמי: "כוס רבאק! אני גם רוצה מטומטם שיזיין ככה,
אני אסלח לו."
כשנטע הייתה בוכה בגללו, הייתי מרגישה שהשמש לא תזרח יותר
בבוקר. היו לי מחשבות זדון על הסירוס של ירון. הייתי פתאום
מבינה למה אני בררנית ולמה אני חרמנית.

ז'
נטע התעוררה בסביבות חמש בערב יום שבת.
הכינה לעצמה שחור חזק, הדליקה סיגריה והתיישבה מול הטלוויזיה.
אני קראתי ספר במרפסת.
"מישהו התקשר?" שאלה.
"מממ... לא", עניתי בחוסר ריכוז.
היא ישבה לראות טלוויזיה שעות אחדות, ירד ערב. הצטרפתי.
רגליה מכונסות לבטנה, היא חובקת אותם בידיה, מצחה מכווץ.
"הכול בסדר, נטוש?" שאלתי אותה, מהוססת.
"תענוג."
"קשור לירון?" ניסיתי שוב.
"למה את חופרת?" התעצבנה.
המשכנו לבהות בטלוויזיה ונטע לוחשת: "הוא מתחתן".
שתקתי.
"עם הזונה ההיא מפראג", המשיכה.
שתקתי. הזונה ההיא מפראג עשתה לנו הרבה דרמות בעבר. האמת היא
שהיא סתם בחורה אומללה שעובדת עם ירון במשטרה ומאוהבת בו כבר
כמה שנים. כשהוא ונטע היו 'עאלק' בפסק זמן הוא לקח אותה לנופש
בפראג, הכלב.
בלילה לא יכולתי להירדם. חשבתי על נטע לפני ירון, איזו אמיצה
היא הייתה. קמתי לכתוב את הסיפור המטופש בהמשכים, עישנתי עוד
סיגריה וקרסתי על מיטתי.

ח'
היו זמנים שנטע ואני ידענו להתפנק באמת.
לא היינו זקוקות לגברים ולאישורים סביבתיים. כל מה שהיינו
צריכות היה בקבוק יין ומוזיקה טובה.
נטע הייתה עוברת בכל הדירה ומדליקה נרות וקטורת, אני הייתי שמה
תקליט של ליאונרד כהן והיינו משתכרות בעדינות מודרגת מיין אדום
חצי יבש.
נטע הייתה שוכבת על הספה של השלוש ומרימה רגליים על הקיר.
היינו מדברות שטויות באור נרות ומשחקות עם הצל של כפות הרגליים
שלנו, מחזרות אחת אחרי השנייה, מרצדות על הקיר.
כשנטע הייתה מתעצבת פתאום, היא הייתה שואלת: "את חושבת שאני
יפה?"
ואני הייתי עונה לה: "הכי יפה".

ט'
תחילת חודש מאי והקיץ מתחיל את פריצתו, זו התקופה הזו שכל כמה
ימים יש איזה שרב מתיש נפשות ואחריו טפטוף רומנטי. נטע כבר לא
הייתה כשיצאתי לעבודה.
בדרך, הכול היה מלא עצים סגלגלים שנראו לקוחים כמו מספר פנטזיה
על פיות ונסיכים.
בדיוק כשהתחלתי באמת להרגיש טוב, החניתי את הרכב ותקווה מקופת
חולים עצרה אותי. שיחות החולין המיותרות האלו ממש עושות לי
לסבול.
אני מלאת חשק למלא את רצונותיהם הצבועים והכעורים כשמגיעות
השאלות הצפויות כמו: "למה את עוד לא נשואה?" וכאלה, אני מפרפרת
אבל מתמודדת די טוב.
כשנכנסתי לעבודה, הילדים המדהימים שלי קיבלו אותי בחום, הרגישו
אותי. לא סתם בחרתי בחירשים הקטנים שלי, ייתכן שכשלא שומעים את
זיבולי המוח האנושיים, נמצאים קצת קרוב יותר לאלוהים.
התחושה המעיקה שוב החלה להיצבע בצבעים בהירים כשאיזו אימא
היסטרית בדיוק הגיעה עם מכחול צבוע אפור להעכיר את התמונה.
צעקה עליי הסתומה על איזו תקרית זניחה שגם ככה צדקתי לגמרי
לגביה. כמובן, לא הפסקתי להתנצל. רציתי שתשתוק כבר ובכלל, אני
הגננת.
בשלב הזה כבר הבנתי שהיום הזה בא לבחון את הסיבולת שלי והחלטתי
סופית להירגע. פתאום קלטתי שהסלולארי מהבהב לי שקיבלתי הודעה,
זו הייתה נטע, היא אשפזה את עצמה.

י'
נטע תמיד הייתה משוגעת.
כשהיינו בנות עשרים היינו חוזרות לפנות בוקר ממועדוני לילה
הזויים ונטע הייתה מרוקנת לחיים מהמכולת את כל שקיות השוקו
והחלב ומשאירה לו אותם ככה מול הדלת המעופשת שלו. "זה לקח
לגנבים", הייתה אומרת עייפה.
כמובן שאני זו שנאלצה להתמודד אתו ביום שישי שלמחרת כשהוא היה
מזיין את השכל לכל הקונים על הפושטקים שמרוקנים לו את הפרנסה.
לילה אחד נטע ואני רצינו לנסוע לכנרת, ככה ספונטנית.
נטע נעמדת מולי בטוחה בעצמה, מבליטה שדיים, מקפיצה עיניים
ואומרת: "התערבות שמוצאים טרמפ ישיר רמת גן-טבריה?" אני קופצת
בילדותיות: "התערבות".
אנחנו יורדות אל הכביש הראשי, נטע שולחת יד לעבר המכוניות
הנוסעות ונהג יחיד בערך בן 60 עוצר.
נטע אומרת: "אם תקח אותנו עכשיו עד טבריה אני יושבת כל הדרך
חשופת חזה".
נראה היה שהגענו תוך חמש דקות. אני קצת פחדתי כל הדרך אז בהיתי
בחזה האגסי של נטע הוא היה מלא ביטחון ובגלל זה אף פעם לא קרה
לו שום דבר רע. הזקן החרמן הוריד אותנו בכנרת - בדיוק כמו
שסוכם.

י"א
התקשרתי למרפאה הפסיכיאטרית, נטע מאושפזת לשלושה שבועות אבחון,
אני כנראה אגיע לביקור בסוף שבוע.
כשחזרתי הביתה מהעבודה, הרגשתי מתוסכלת. לא יכולתי לאכול, לא
יכולתי לכתוב, לא יכולתי למדוט, לא יכולתי להיות...
גם כן דיכאון, חשבתי, כמו מוסכניקים הרופאים המזוינים האלה.
אחרי דקות ארוכות של שליליות ממגנטת החלטתי לשתות קפה במרפסת,
לשאוף אוויר ולהוציא גועל.
נטע לא מכירה בעצמה, כמה כוח, כמה עוצמה.
אני כאן מולה שנים ולא מצליחה להדגיש לה כמה יופי. זה כמו משל
המערה המחורבן רק שהפסיכית מסרבת להאמין שבאמת יש אור.
הסחתי את הדעת, קראתי קצת. הרגשתי רגועה יותר. רק בבוקר מצאתי
את עצמי בחדר של נטע, חבוקה כולי בשמיכתה.

י"ב
"רק  אהבה יכולה", ככה אבא שלי תמיד אומר.
מאז שני זוכרת את עצמי, אפילו קצת לפני זה, אבא שלי חזר שוב
ושוב ושוב על המנטרה החינוכית שלו.
כשגדלתי והתחלתי לפתח שאיפות משלי הוא היה אומר: "תזכרי, לא
משנה מה יהיה לך בידיים וכמה שכל יש לך בראש - רק אהבה יכולה."
בשלב הזה כבר יותר מהבנתי אותו, אהבה הייתה הבסיס למה שהיה לי
בידיים, למה שחשבתי בראש.
נטע קוראת לזה תמימות. לא מסתדר לה בהיגיון איך אדם יתום וחולה
סרטן כמו אבא שלי נשאר תמים ושמח כמו ילד.
כשהיא מתלוננת על זה אני מצפינה סוד ושותקת, מיישמת עוד חוק של
אבא: להחצין זה להתנשא, לשתוק זה לדעת, להרגיש זה לאהוב.
"יותר מזל משכל", זה מה שאבא של נטע תמיד אמר לה. היא שנאה את
זה. כל כך שנאה את זה שהייתה באה אלינו ומתנחלת ימים, בבית
הקטן שלנו, התמימים.

י"ג
הימים עברו. אני הסתכלתי עליהם.
סוף השבוע הגיע ואיך שהוא די בהפתעה ארזתי אתי כמה פירות טריים
ויצאתי לביקור שלי אצל נטע.
התחושה הייתה טובה, של יום שישי, של התחדשות.
נכנסתי אל בניין אפרפר עם קירות לבנים.
הקירות היו כל כך לבנים ומסנוורים שהייתי בטוחה שאלוהים נגלה
לפניי. סנוורו את הראייה, את האחיזה במציאות. האחיות מחייכות
חיוך מוגזם. נטע ישבה עם חבורת אנורקטיות, או שהן היו
נרקומניות... לא יודעת, הן היו מאוד רזות. נראית די מאושרת
מהסמים.
התחבקנו המון זמן. דמיינתי שאני לוקחת ממנה את הכאב.
"אני מצטערת... אני רק דיכאונות ואימפולסים", אמרה ברכות.
"הוא גמר עליי, גמר אותי", המשיכה ואני ישר קפצתי: "נטוש, הוא
לא מבין כלום, את רק בהתחלה שלך..."
נטע חייכה. היא אהבה אותי על האמון, על הנאיביות.

י"ד
במילניום נטע ואני נסענו לפסטיבל מוזיקה של 300 איש.
מעגלים-מעגלים של אנשים בכל הזנים. נטע קלועת שתי צמות, בקושי
לבושה, בונה יצירה מקרשים, אני מנגנת בגיטרה במעגל קטן לידה
וגולדסטאר קרה בינינו. איזה אחד מתיישב לידי, מתחיל לבלבל  את
המוח על פינק פלויד, חושב שאם אני מנגנת שיר או שניים שלהם, זה
ירשים אותי.
אחר כך הגיע יונתן שהייתי הרוסה עליו בתיכון ויצאנו איזו
תקופה. הגיטרה שלי הפכה דומיננטית יותר, אני הפכתי סקסית יותר,
הוא הבחין בי.

אני בזרועותיו של יונתן, מטושטשת, נטע נעלמה לי משדה הראייה.
הלשון שלי מלקקת ומתחמקת מלשונו של יונתן, ליקוק והתחמקות,
ושוב ליקוק, עד שנטרפו פניי הקטנות בשפתיו הבשרניות. נתמלאתי
חום מתקתק, ממכר, זורם מכפות רגליי מעלה, נוזל במרכז גופי.
אחרי שעה קלה של נגיעות מוטרפות, שמעתי צעקה של נטע.
בלי לחשוב או לשלוט בעצמי העפתי את יונתן מעליי ורצתי.
אותו הטמבל מהפינק פלויד ניסה לגעת בה בכוח, ויונתן הוריד לו
אגרוף. נטע התנשמה כבד, עיניה נראו אבודות, היא חייכה.
הטמבל שכב על הרצפה ומלמל בקושי: "הבת זונה התגרתה בכוונה".

ט"ו
בשבוע שעבר נטע חזרה, ואנחנו שבעות רצון מחיינו הרגילים עד
מאוד. נטע כבר יומיים לא עזבה את הפרויקט ולחוצה לסיים
לפרזנטציה בבצלאל שתיערך מחר.
אני חזרתי מהעבודה. הייתה לנו מסיבת סוף שנה בגן עם ההורים
והייתי די מרוצה מאיך שהכול התנהל בסופו של דבר.
נטע ישבה במטבח ליד דלפק העץ, שתתה קפה ענקי, עיניה נפוחות
ושערה פרוע כמו אחרי מלחמה.
"איך מתקדם?" שאלתי.
"אני עובדת על מה אני אגיד בהגשה."
"מה יש לך כבר?"
"סתם שטויות... הטבע יצר את האנשים שיצרו את הזלזול בטבע... לא
יודעת, נו..." הסתבכה.
"זה נשמע מצוין", ניסיתי לעודד, "צריך רק לנסח טוב יותר."
נטע הניחה את ספל הקפה, מתחה את הפנים ואמרה: "אני עולה לישון,
יש שניצל במקרר."

ט"ז
אחד הדברים שנטע ואני באמת אוהבות לעשות מאז שהכרנו זה שטויות
מול המראה. מופעי רוק עם דיסק של זפלין ברקע וגיטרות דמיוניות
ביד, תצוגות אופנה עם שלב בגדי הים ושלב שמלות הערב, פרצופים
אוטיסטים מצחיקים.
מה שמיוחד זה שמדובר באותה המראה העתיקה שמלווה אותנו מהילדות.
היא הייתה על הקיר בחדר הקטן בבית של ההורים שלי עוד בימים
שהוא היה ורוד.
את שלב ההתבגרות העברנו בהשוואת ציצים ואימון נשיקות צרפתיות -
זה היה התענוג הקטן והנרקיסיסטי שלנו, לצפות בעצמנו עושות את
עצמנו.
היום למראה יש סדק דקיק אלכסוני מהמעבר לרמת גן.
היא תלויה בכניסה לדירה ומכילה את כל השנים שעוברות עלינו.

י"ז
היום הגדול הגיע ונטע קופצת לי על המיטה. "נו! קומי כבר, עוד
שעה לבחינה..."
הקפה היה מהיר מדי ולא מורגש, בדרך היה עמוס.
בחוץ חיכו הרבה מאוד אנשים עם הרבה מאוד סבלנות.
"נטע סובול", קראו לה ברצינות מיותרת ונטע קפצה. "זאת אני",
גילתה לי. נכנסנו לאולם גדול ומגושם. אני מחזיקה ביצירה מצד
אחד ונטע בצד השני. שישה זקנים עם אף ארוך מדי בוחנים אותנו.
נטע מרוגשת, מתנשמת. מסירה את הבד מעל האסלה, מחדירה מבט
לבוחנים ואומרת, באומץ לא ברור: "רק האהבה יכולה".
מיד הרגשתי שאני מתמלאת זרם אור מתקתק, הרגשתי שגם נטע רואה את
האור הזה, חייכתי ממש. היה ברור לי שנטע התקבלה לבצלאל, היה
ברור לי שנטע סוף סוף - התחילה.