נשמתי עמוק, ספרתי עד עשר, ולא רק שכלום לא קרה, והכעס שלי לא
נעלם, לא נרגעתי ולא הצלחתי להסדיר את הנשימה שלי אלא גם רמת
העצבים שלי עלתה לפחות בעשר נקודות.
הסתכלתי עליך וראיתי שאתה מכוער לי, עצמתי עיניים ועדין היית
מולי פרצוף לבן עם קצת חצקונים ועיניים שמבקשות ממני לא להגיד
את האמת. פולניות אמתית, גם את זה ירשת מאבא. אם הוא היה יכול
הוא היה מחביא את הדברים גם ממך.
דיברתי איתך על השקרים הקטנים, על החוסר יכולת המשווא שלך
לכבוד הדדי, על האיחורים, על הדברים שחשובים לי. במשך חצי שנה
ביקשתי שתביא לי פרחים. בכיתי איתך, הבנתי אותך ובבוקר שאחרי
הכל נעלם.
לא שאני מלאך, גם אני יזמתי ריבים וגם אני הייתי רעה וסרקסטית
וידעתי יפה מאד לעשות לך חיים קשים. ידעתי להשפיל וידעתי לרסק.
אני מאד מצטערת אם אתה עדין אוהב אותי, אני מאד מצטערת עם עדין
קשה לך להתגבר ואני מאד מצטערת על הגועל שנמצא בינינו.
ניסתי את מה שמבחינתי היה הכל, מפשרה לפשרה ובסוף הייתי אמורה
לוותר על הכל. למדתי לבחור קרבות, אבל אף פעם לא טרחת ללמוד
להפסיד בכבוד.

גם אתה לא אוהב אותי יותר, ראיתי את הניצוץ שלך בוער לאחרות,
ראיתי את העניין שלך נודד ממני, ואת העזיבות הפיזיות האגו שלי
לא נתן לי לשכוח.
ואני מצטערת אם את חושב שאתה מתפרק, אבל כל מה שרצית להגיד לך
שזה לא פייר.
תתן לי את הפריבילגיה של יחס אנושי. לא יחס חם חס ושלום, רק
שלום, חג שמח ויומהולדת שמח. אין לי רצון ליותר ממך. כי בסופו
של דבר, לא הרגתי את הכלב שלך למרות שממש רציתי, ולא שכבתי עם
החברים הטובים שלך, למרות שהם לא כאלה חברים טובים אז זה לא
יהיה כזה קשה, וגם לא זרקתי עליך בקבוקים, כי אם הייתי עושה את
הדברים האלה, היה מגיע לי.

אבל זה היה גם בעיניים שלך,
למה אתה לא מצליח לצאת מהאזיקים גם אחרי שפתחתי לך אותם?