זהו סיפור על נסיך פרסי שחיפש אחר השלווה. יום יום היו כל
משרתיו מתרוצצים סביבו ודואגים שמראהו יהיה יאה לנסיך, יועציו
של המלך היו מכריחים אותו להגיע לשיעורי נימוסים ולימדוהו דרכי
מלך. לא הייתה לנסיך ולו דקה אחת למנוחה.
יום אחד התעורר הנסיך משנתו עם הקץ החמה וחשב על היום המתיש
הנוסף שעומד בפתח, אך אז עלה במוחו רעיון. מיד ארז לעצמו תרמיל
עם דברים שייתכן ויצטרך, ועזב את הארמון בעודו משאיר רק פתק
קטן להוריו- "אחזור כשאמצא את השלווה".
החל הנסיך נודד ברחבי פרס, מחפש אחר המקום השלו. פגש באיש זקן
ומיד פתח עמו בשיחה:
"שלום אדוני החכם"
"שלום שלום נערי" ענהו הזקן.
"יצאתי מביתי בחיפוש אחר השלווה. האם מכיר אתה מקום בפרס בו
אוכל למצוא את שלוותי?"
הביט בו הזקן בעיניים גדולות, חייך ואמר "אכן נערי, לא רחוק
מכאן יש אגם שמימיו שקטים ורוגעים כמו הזמן לא הגיע אליהם. הוא
מוקף הרים גבוהים המסתירים אותו מעיני כל ועליו שטים פרחי
לוטוס לבנים ומדהימים שכמוהם עיניך לא ראו מעולם. אם מחפש אתה
אחר מקום שלו, זוהי הצעתי לך."
"תודה רבה לך אדוני, אחפש את המקום." ענה הנסיך בהוקרת תודה
עמוקה והלך לדרכו בחיפוש אחר האגם הקסום.
לאחר שעות הליכה אחדות הגיע הנסיך לאגם. הוא הניח את תרמילו,
התיישב למימי האגם והביט סביב. מימי האגם הצלולים נעו
בנינוחות, מלטפים את האדמה הרכה ואת רגליו היחפות של הנסיך.
הציפורים צייצו ולגמו בעדינות מהאגם בעודם מנפנפים בכנפיהם
הקטנות. ההרים הרמים שהקיפו אותו ניתקו את המקום מהעולם הרועש,
רק צליל ליטוף המים וציוץ הציפורים נשמע באזור, והלוטוסים
הצחורים ששטו על פני המים נראו כרקדניות חינניות המפזזות
לצלילים אלו. אך עם זאת היה חסר במקום משהו, משהו שהנסיך לא
יכל להצביע עליו, שבלעדיו שלוות המקום אינה שלמה. הוא החליט
ללון במקום ללילה ובבוקר להמשיך בחיפושו אחר השלווה.
למחרת התעורר הנסיך, ארז את תרמילו ויצא לדרכו שוב. הלך הנסיך
כמה ימים ללא כיוון מסוים, כאשר נתקל שוב באותו הזקן שהפנה
אותו אל האגם. שמח הנסיך עד מאוד וגם פניו של הזקן הביעו
עליזות.
"שלום לך שוב אדוני החכם" אמר הנסיך.
"שלום שלום נערי" ענה הזקן "האם מצאת את האגם?"
"אכן"
"והאם מצאת בו שלווה?"
"מצאתי"
"אז מדוע אתה עדיין נודד נערי היקר?"
"מכיוון שמשהו היה חסר לי באגם. מימיו היו תכולים כשמיים
בהירים והלוטוסים היו העננים השטים עליו, ובכל זאת משהו היה
חסר. משהו שמנע מהמקום להיות מושלם."
"אם כך נערי יש לי מקום אחר בשבילך. לא הרחק מכאן, בכיוון
השני, יש שדה נרקיסים וכלניות וכעת הם בשיא פריחתם. המקום
מדהים ביופיו ואמליץ לך מקרב לב לנסות לחפשו."
"תודה רבה אדוני, זה מה שאעשה" אמר הנסיך והלך לחפש אחר שדה
הנרקיסים.
הלך הנסיך כמה שעות ומצא את המקום. הפרחים השתרעו למרחקים
עצומים שעיניו של הנסיך לא הגיעה אליהם. צבעיהם של הפרחים היו
הססגוניים ביותר שראה הנסיך מימיו. החרקים הקטנים שניזונו
מאבקני הפרחים זמזמו בשמחה ליד אוזניו של הנסיך ונחתו בעדינות
על עליהם של הפרחים, שואבים בחדווה את הצוף המתוק. המקום היה
המקום הצבעוני והשוקק ביותר שראה הנסיך אי פעם. אך בכל זאת
משהו היה חסר. משהו שהנסיך התקשה להבין. הוא החליט להישאר ללון
במקום ללילה ובבוקר לחפש מקום אחר.
למחרת התעורר הנסיך, ארז את תרמילו והחל בחיפושו שוב. הוא הלך
ימים נוספים כאשר נתקל שוב באותו איש זקן.
"הו אדוני הנכבד" אמר הנסיך "אני כל כך שמח לראותך שוב"
"גם אני נערי היקר, אך מדוע עודך צועד? האם לא היה השדה הפורח
שלו מספיק לטעמך?"
"השדה היה מופלא, לכל פרח היה צבע שונה מזולתו ויחדיו הם
הרכיבו מרבד שמצאתיו יפה מכל שטיח פרסי שראיתי מימיי. אך עם
זאת משהו היה חסר כדי להפוך את המקום למושלם."
"אני מבין. אם כך נסה את הכיוון השלישי. שוכן שם יער עבות
ומדהים. יופיו מיוחד ופלאי והוא מקרין אנרגיה מופלאה שקשה לתאר
אותה. אולי שם תמצא את שלוותך."
"תודה רבה לך אדוני החכם" אמר הנסיך ויצא לדרכו בעקבות היער.
הלך והלך שעות רבות ולבסוף הגיע למקום בו העצים גבוהים מהר
וזקנים כגילו של העולם. גזעיהם משתפלים ונכרכים אחד בשני
וענפיהם מסתירים את השמש. האור היחיד שמצליח לחדור מבין הענפים
מאיר את יופיו המיסטי של המקום ואת חכמת העצים העתיקים. קולם
של יצורי הלילה החיים במקום נשמע כמו מנגינה רכה שרק מוסיפה
לקסמו של היער העבות.
צרצורם של הצרצרים הזכיר לנסיך בפעם הראשונה מאז יצא למסעו את
הארמון שלו. את המשרתים והיועצים שהיו מקרקרים סביבו כל היום
וכל הליל, את סדר יומו העמוס, את אי השקט התמידי ועם זאת את
המנוחה הברוכה שזכה לה בדקות ההפסקה, את האהבה שהוריו המטירו
עליו, את חדרו המבודד.
אז הכתה בו התשובה. מבלי לחכות ולו עוד שנייה נוספת, ארז הנסיך
את תרמילו והתחיל בדרכו חזרה הביתה.
כשנכנס בשערי הארמון מיד מיהרו אליו כל המשרתים, היועצים,
האמות ואף הסייסים. הוריו הנסוגים ממראהו הלא מטופח, דרשו הסבר
להיעלמות הלא צפויה וכל עובדי הארמון התאספו סביבו לראות,
לשמוע ולהקשיב. אך הנסיך לא שם על כך את ליבו, שכן כעת הוא
ידע, השלווה אינה נמצאת במקום מרוחק ושקט, באגם, בשדה או ביער.
השלווה נמצאת בשיח פרחים קטן העומד בשקט באמצע סערה, השלווה
נמצאת באדם היושב על ראש הר שלמרגלותיו מכים גלים עצומים,
השלווה נמצאת בבית. השלווה נמצאת באדם עצמו.