מאז ומתמיד יש לי כד גדול, שעשוי מזכוכית כהה ובו הרבה מאד
חרוזים: גדולים וקטנים, מרובעים, עגולים ומאורכים ובעקר
צבעוניים. כבר הרבה מאד שנים, שאני שוזרת מהם וילון, שמכסה את
החלון הגדול הפונה אל הרחוב. יש בו פרחים קטנטנים על מצע של
עלים ירוקים ופרחים אחרים, גדולים, עצים עבותים, שבצמרותיהם
מקננות ציפורים, סוס דוהר במרחב, פרה מניבה ואפילו נחש מתפתל.
כאשר השמש מכה בחלון, ניצת הוילון באור גדול וצבעוני השוטף את
הבית כולו: אדום וכחול, סגול וצהוב וירוק, חום וכתום וורוד,
צבעים ושברי צבעים, והרוח מנגנת בו בתנועה כמעט אין סופית.
ואני רואה בהם את הבית הקטן, שהיה ביתי, את הנערה שהייתי, את
האנשים, שהיו אתי, ואת העוונות שנעשו.
אני נגשת אל הכד הגדול, שעשוי מזכוכית כהה, שהחרוזים שבו
מתמעטים עם השנים, אך תמיד נמצאים, לוקחת חופן מהם, נהנית
מהמגע החלק ומהצבעים המחייכים ומתחילה לעבוד. אני מוסיפה פרח
ועלה ירוק, ולפעמים רק פס צר או כתם שחור. אני משחילה חוטים
חדשים במקום אלה שנפרמו, מוסיפה חרוז ועוד חוט במקומות שנקרעו
והוילון עכשיו הוא כמו שהיה אז, בהתחלה.
האומנם? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.