אין לי למי לצעוק, כי הם כולם הזהירו אותי מההתחלה...
ורק אני האמנתי שזה יהיה שונה.
אין לי מי שינגב את הדמעות, כי הם כולם אמרו שזה מה שיקרה
ורק אני האמנתי שלא.
אין לי ממי לבקש חיבוק שאני כל כך צריכה
אין לי אותך... וכמה שהייתי רוצה את החיבוק שלך יותר משל
כולם.
ואני נופלת בך תמיד שוב ושוב ושוב
אולי תמימה שמאמינה בך
שוב בוכה ואף אחד לא יהיה פה אתי...
כולם הזהירו אותי ממך...
"אל תעשי את זה לעצמך, אל תיפלי ברשת שלו..."
ונפלתי - ואולי הפעם חזק יותר.
ואין לי אפילו האומץ להודות בפני כולם שטעיתי
אני לא רוצה לשמוע את ה"אמרנו לך"
כי דיברתי בכל כך הרבה ביטחון שעכשיו זה אמיתי...
ועכשיו מה?! מה אני אגיד?!
אני מעדיפה להישאר לבד ולא לשמוע את ה"ידעתי שזה יקרה"
כי אולי איפשהו בתוכי... גם אני ידעתי שזה יקרה
והמחשבה הפנימית הזאת מייסרת אותי מספיק, אני לא צריכה את זה
גם מהסביבה.

אבל אתה הבטחת שזה אמיתי
אתה הבטחת שאתה תמיד תהיה אתי
ואני האמנתי לך!
והיום אני שוב
לא משחקת בחיים שלך שום תפקיד.