זהו יום שבת. יום שבת אביבי ומשגע ביופיו. זוהי שעת בוקר
מוקדמת. וכמו תמיד,תמיד קם ראשון. פותח טלויזיה ורואה סרט.
נהנה מהרוגע ומהשקט, יושב בשקט ומדמיין כמה החיים היו טובים
אילו היו סרט. אני הגיבור הנבון, החזק, האינטליגנט, שבהתחלה
נראה שהכל רע אך לבסוף הוא כוכב ההצגה. עצוב ורע אין לי כבר
כוח. אבל עדין לא התבגרתי אני עדין ילד, ילד מלא אנרגיה וחן,
ילד שלא יודע מרגוע, ילד סקרן, ילד רענן.
אחרי הסרט תמיד בא הרעיון:
1)אני אהיה טוב ואעזור לכולם.
2)אני אשמור על הגיינה ואהיה ילד לטעם כולם.
3)אני אלמד הכי טוב שאפשר וככה כולם יתרשמו.
4)אני אהיה חבר טוב שכולם יאהבו.
5)אני אשמור על כושר ואהיה בריא.
וכו' וכו' וכו'...
אז דבר ראשון אחרי הסרט, תמיד הולך להתקלח, לובש את מיטב בגדי
האביב שלי ומתכונן ליציאה.
כאשר אני יוצא מהבית הקר והמנוכר, הדבר הראשון שמכה בי הוא
חומה של השמש האביבית של אמצע מאי. הולך לי ברחוב זלמן ארן
בקריית חיים, עד שמגיע לשדרה, השדרה הנחמדה הדי מטופחת, השדרה
שמובילה אל החוף. הפעם אני לא נוסע ברולר. החזרתי אותם לדודתי.
אז כבר לא יהיו את אותן נסיעות עם החברים בקיץ, לא ניסע שוב על
רחוב החוף, לא נחליק עוד ברחבה בבוקרו של יום קיץ בחופש הגדול,
לא אסע כשישעמם לי, לא אריח את ריחם המכה באפי של העצים והדשא
שבשדרה בעודי נוסע. לא, החזרתי אותם ועכשיו אלך לי ברגל. מגיע
לשדרה החיננית והחמה. הולך ונהנה. הרוח הכול כך טובה מרגיעה
אותי,לא הכול נורא.
הולך עוד ועוד. ופשוט נרגע.
מגיע לחוף רואה את הים איזה יופי, איזו פשטות. איך אף אחד לא
מבין? לא תופס?
הולך ברחוב של החוף חושב, שמחר ביום ראשון אני כבר אהיה בן אדם
יותר טוב. כל כך שקט ורגוע מי תיאר לעצמו שיום כזה יגיע? יום
אביב מושלם ונחמד. עדיין ילד, עדיין קטן. נכנס דרך הרחוב של
החוף, לרחוב שדרות ירושלים בקריית ים, רחוב זה הוא רחוב מיוחד,
שם סבתא לובה גרה, שם אהיה מוגן. נכנס ועובר דרך זיכרונות
ילדותם של אחי ואחותי הגדולים, הרי שם היה פעם ביתם, עד שעברו
לקרייה הדרומית. עובר דרך הפארק. נזכר כמה הייתי משחק שם, זוכר
את סבתא יושבת ומדברת שם עם חברותיה. עוד כשהיא הייתה יוצאת.
מגיע לבניין הגדול. תמיד כשהייתי חוזר מיסודי לכיוון סבתא
לאכול, הייתי סופר את מספר הקומות של הבניין שלה, עשר היה
מספרן, מצלצל והיא פותחת את הדלת. מדברים, אוכל, נגמר,הולך.
השעה כבר אחרי-הצהריים,עובר דרך הכביש של דגניה, נכנס לרחוב
זלמן ארן. עובר דרך הפארק שבו אני נזכר שגם בו יש נגיעה אישית
שלי. שם, כשהייתי יותר קטן, אולי אפילו בגן, שם הייתי משחק
ונהנה בעוד יום אביב נפלא. ממשיך ללכת, עובר דרך בית הספר
היסודי שבו למדתי, א.ד גורדון. נזכר במורות, בלימודים, איך פעם
היו החיים. ממשיך ללכת, ותוך דקה עובר דרך הפארק, אוו הפארק
הנפלא. חבל ששינו אותו, אני חושב. הוא היה הרבה יותר מיוחד
פעם. שם נסעתי באופניים בפעם הראשונה. שם הכרתי את חבריי
ושיחקנו בגינה. עכשיו זה השתנה, עכשיו זה נראה נורא. ממשיך
ללכת, רואה את הדואר המקומי. שם שלחתי את מכתביי הראשונים,
ראשונים לתיבת הדואר של ערוץ הילדים. איך הייתי רץ, מהר לפני
שיסגר. ממשיך ללכת עוד ועוד והנה אני עובר דרך גינתו של הסבא
שלה, הגינה שלו שבה היינו משחקים היא ואני, כל כך הרבה דברים,
חושבים, מדברים ומחכים שהאוטו גלידה יעבור, ואז לסבתא היא
קוראת כדי לקנות לנו את הגלידה. וגם זה כבר היה ואני ממשיך
ועובר, והנה הבית הקר והמנוכר מחכה ומצפה. ונכנס בשעריו ורוח
קרה מקפיאה,לא טובה כבר מכה בי שוב. קר ומנוכר, אני יודע שגם
זה נגמר.