עפה.
מרחפת.
כל מבט חטוף, כל הצצה חסרת תכלית מבעד לגשם האטום, העיסה
השקופה הזאת, מביאים עמם דחף עז להתעטש, ולמצמץ.

כעת, אני כבר מסוגלת לדמות בעיני רוחי את הסיטואציה הקומית,
ולחוש בדגדוג המגרה הזה מאחורי הטבור, בזמן שאני חייה את הקרקע
נשמטת מתחת לרגלי.

ושוב עפה. מציאותי עד כדי להקיא ולמות.

לחשי לי בסוד, ע"י מי את מרוסקת?
לחשי לי חיים,
למדיני על הילד, פרי חורבנה של האהבה המאוחרת מידי.

במכה מרטשת, מרגישה עקורה, שוב, ללב השטפון, ואין עוד הזיות
לחייך.
מציאות מאובקת, צבעה כסופת החול המתחוללת בהווייתי, חזרה לפני
שנים מספר.

טעינו, אני מודה, ולא אכפת.

גורמת לחיזיון להתייצב ברום למול עיני המכשפה הכל- יודעות
שלהם, ערובות חומות, דביקות, עם הנצנוץ הנחמד, הריסים העדינים,
והמבט שאין לתהות במהותו.

גוויות נסחפות במעלה זרמו המטלטל של אבק הפיות.
חלקן מעוותות עד כדי מחיקת כל צלם אנושי, ואילו השאר מושלמות.

אבל זה מעולם לא היה אמיתי.

וזוהי תקווה.

אבל זה אף פעם לא אמיתי.

ייאוש.

וכל מה שביניהם- נשאר בינינו, יקירתי.

טעינו?
האם הגזמנו בנחישותנו לשוב?

טעינו?

אמרי לי האם, האם נטשתיך כאן לבד, להתמודד עם עולם?

#

ממוללת בידי הרוטטות מהתרגשות חוטי נחושת דקיקים וזריזים.
חה חה, שובבים.

סגול למטה, שחור באמצע ועוד שחור למטה,
ומשהו נפל.

לי שלושה מפתחות על האצבע (לכי תביני), נחים, אצלך, מתנודדים
בקיומך.

זמזום צורם.
שיערותיי סומרות מרוב כאב.
הרדיו מקולקל.
וזה מרגיע אותי.
איך.

מנסה שוב ושוב להתמודד עם התמזגותה של הארץ השטוחה עם
הinfinity (כי אין מילה מקבילה בעברית... לא באמת מקבילה)
הכחול לבן, אך עם כל מבט ריקני ושואל, המטרה מאבדת מהמשמעות
שמעולם לא הייתה לה.
עיניים דומעות, מצומצמות עד כדי סדקים, מרותקות ללובן המסמא,
אופף הכל.

#

היא- היצור בתוך הקופסא.

מתחפר שוב ושוב ברפש שלו, תוצרת מוחו המדמם.

מי יצילך?

- לא אני. הו לא, איני מושיטה ידיים לאנשים טובים מידיי.
פוחדת להיכוות.
פוחדים.


עוד צפצוף בודד אחד, הכל נקטע.
ופתאום אני חלק מכולם.

תפסיקו כבר להתנצל, אנשים... זה איכסה של לחץ חברתי.

צ'כיה, סלובקיה, הונגריה, גבול- או יותר נכון מערב רומניה,
בולגריה (אזורי סופיה), לעשן, או לא לעשן.

לחשוב קצת.

#

וזה בסדר, בסך הכל מטפטף לך זמן רע, תקופה לא נחמדת שכזאת.
קצת יותר מידי נמשך (כמו מושך משיכה חדגונית בכבלים כסופים של
מחשבות, אבל הם נמסים, ומתפרפרים ומתמוססים ביקום ברגע שאת
נוגעת), אבל תמיד תמיד בסדר.
האמנם?
אכן.
אכן, סודות הידיעה.


לנצח נצחים חסרת סבלנות בכל הנוגע לחיפוש ומציאת פיסות מידע.

רובצת בתחתית, רואה עצמנו כשוקולד מריר- מתוק, מותך, רוצה לקחת
הכל באיזי.

כעת, כבר אין התחבאויות, ואיש אינו דן עוד באמת שמכרתי, דווקא
רווח לא רע.

המון המון צלליות בצבע ירוק- כסוף ותכול- כסוף, חיוורות
שכאלה.
רק אצלי- הכל מונוטוני מבחוץ, מרתק כל כך מבפנים.

מיוחדת, אין מה לומר.

#

קיברו אותי ברכות, ברז האדמה הלחה הזאת, מעולה לעיבוד חקלאי,
אולי עוד יצמח מכל זה משהו.

אך מה, את החלק הזה מעצמי כבר מזמן הקרבתי למען.

גשם חולי משפשף את העור, מזדחל לריאות, והנה אני כאן,
נאחזת בזר פרחים רעועים.
בפריחתם.

#

למטה, במעלה אפלוליות האין, תת המודע, ואין לי משהו שיש.
להיאחז בו.
להיות אני, אני פוחדת פחד מוות לדבר על הגוף הזה, שהוא אני.
לטוב ולרע, כן?
אני חושבת שתביני.

אני חווה שוב ושוב את תוצאת הבעיטה שדפקתי לעצמי בשיניים,
אדבר- לא עוד.
בנוגע לתחושותיי האפאטיות.

#

לחץ קל מתחת לחזה, יופי של חזייה ממש. דבר רגיל.
אני לא יודע מה יקרה אחר כך, חושש מעט ונרגע. דבר רגיל בטירוף,
ברמות שלא יאמנו.
היד לחוצה אל המצח, כל הגוף נאנק במאמץ כביר לסחוט ולו פיסת
חכמה אחת נוספת, לפני שהממסד יכניס אותי למכונת ייבוש.
הו, אמא אנארכיה אהה?

מרגישה דפיקות מלחיצות באותו האזור.


כי הצל שלי מעולם לא שיקר.

וזה על אלה מבינינו שבבעלותם יש קצת פחות מריק.

#

מוקדש לדינוש שלי