פסק זמן 1
החיפושיות שלי נשענות של קיר בחדר שתמיד יהיה חדש.
ממש מתחתי ומתחת למאיה.
החדר הזה שפעם היה שם דבר לאהבות גדולות הוא עכשיו רמפה לאהבות
כושלות.
יש פעמים שהייתי רוצה לא לפגוש בה בכלל.
ואז מתחרט
ואז שוב פעמים.
יש פעמים שאני שם את פעמי לאהבות כושלות.
ואז מתחרט.
ואז שוב פועם.
פסק זמן 2
יש לי 180 דיסקים ואני עדיין לא מצליח לנתח את מערכות היחסים
שלי כמו ג'ון קיוזאק ב"נאמנות גבוהה".
אולי אני לא מנסה מספיק?
אולי אין לי מספיק דיסקים?
אולי זה חסר סיכוי?
פסק זמן 3
אני לא מרשה לעצמי להתקרב אליה יותר מידי.
(שהיא תקרא את זה, והיא תקרא, היא תדע שאני כותב עליה).
אני לא יודע למה זה.
זה לא הגיל, לא זה לא.
כי לפעמים היא הרבה יותר בוגרת ממה שאני אי פעם אהיה.
אולי זה בגלל שהיא יותר מידי כמוני.
יש פעמים שאני מרשה לעצמי יותר מידי.
בדיוק כמו שלקחתי כבר 3 פסקי זמן כששניים מהם היו אחד אחרי
השני.
פסק זמן 5
אני נותן לך פסק זמן אחד.
מגיע לך.
אחרי כל מה שנתתי לך לעבור.
יש פעמים שהלב שלי פועם גם לשם וגם לשם.
ואני הרי אף פעם לא הייתי בן אדם החלטי.
שזה קורה אני מפסיק לפעום.
ואז מתחרט.
ואז שוב פועם.
לשם ולשם. |