מה שבטוח, שלא חשבתי שיהיה כזה סיפור גדול מהבחירות לועד הבית.
לא שזה עניין של מה בכך: החשמל, חזית הבניין, הבויילר - פיסות
קטנות של החיים שמציצות בתודעה רק כשיש איתן בעיה. ומי רוצה
להתעסק עם זה?
היו"ר הקודם דווקא היה בסדר. קונטרוברסלי, טיפוס מזרח-תיכוני
גדול מהסוג שתמיד מסתדר, שקצת לא נעים מהרעש שלו ומהצעקות שלו
אבל טוב שהוא בצד שלך. עזב את הבניין, עזב את הארץ, נסע ליוון
להיות נציג של אל-על שם.
דווקא לא הצבעתי בעד העורך-דין, אלא בעד אשתי. מן הסתם הנאמנות
הייתה שיקול משמעותי, והיא בודאי מוכשרת לתפקיד. אבל בלי קשר,
לא הייתי מצביע לעורך-דין, עם החליפות המתקלפות שלו, העניבה
המיוזעת, מסתכל עליך כאילו זה שהוא עובד בסנגוריה הציבורית
הופך אותו למינימום אמא תרזה. מה יש, בושה להיות במגזר הפרטי?
לא עשיתי שלוש שנים קרבי? אני לא רואה שום סיבה להתבייש. שום
סיבה.
דוקא ניסו לדבר על לבי. האופטיקאית מקומה שלוש קפצה, דיברה
איתי ועם אשתי, ביקשה ממנה להסיר את המועמדות. "צריך פושר,"
היא אמרה. "מישהו שמקושר בעירייה, שיודע להזיז דברים," היא
אמרה. "היו"ר הקודם אמר שאין מישהו יותר מתאים מעורך-דין לנהל
את ועד הבית," היא אמרה. מה שהיא לא אמרה, זה שמורה לאנגלית,
כמו אשתי, למרות שהיא כבר שבע שנים בהנהלת הועד, ולמרות שהיא
הייתה יו"ר תא הסטודנטים של מפלגת העבודה, כשהיינו סטודנטים
(אח! כשהיינו סטודנטים), לא מתאימה. צריך מנייק. אשתי כל-כך
נעלבה שהיא הפסיקה להגיד לה שלום במעלית.
מה שבטוח הוא שמאוד הופתעתי כשהוא ניצח. הצפרדעיות שבו, הכתום
של הז'קט, העובדה שהוא מדבר עם אשתו רומנית ולא עברית - ולא
שאני גזען, כמה מחבריי הטובים ביותר וכו', אבל בכל זאת - יצרו
בי אנטגוניזם כזה שלא הלכתי להגיד מברוק אפילו. רק לי צרמה
הנוכחות שלו? רק את קיומי הוא העליב?
דווקא יצא לי לחלוק איתו מעלית, יומיים אחרי פרסום התוצאות.
הוא לא אמר מילה, הוא הרי ידע שהצבעתי לאשתי (רק שלושה דיירים
הצביעו בשבילה, אני והיא והעיתונאית מקומה עשרים ושתיים). פשוט
הסתכל אלי, ולמרות שהוא בקושי מילא את החליפה שלו, הנוכחות שלו
במעלית גדלה וגדלה, חצי החיוך שלו התרחב והתרחב, עד שכמעט
התקשיתי לנשום. פשוט בהיתי בו, בלי בושה, בנקודת החן על
הצוואר, בשעון הזהב (מצופה במקרה הטוב), והרגשתי מעין צרימה
כזו באזניים. זה, העורך-דין הזה ינהל את הבניין שלי? לא הייתי
רוצה לשחק איתו כדורגל, והוא יכריע בשאלות של סגירת מרפסת? של
חזות תיבות הדואר? של העציצים בכניסה?
מי שגרוע ממנו הוא מנהל התחזוקה, מה שפעם קראו אב הבית. טיפוס
גברתני, מגחך, מעשן ללא בושה ממש מתחת לשלטי 'אסור לעשן',
משמיע מוזיקה פרסית בקולי קולות כשהוא עובד. תמיד מדבר רק אל
אשתי כשהוא יוצר איתנו קשר מסיבה כזו או אחרת, מספר לה בדיחות
גסות כאילו אני לא שם. היו"ר הקודם תכנן לפטר אותו, אבל
הקביעות שהוא נהנה ממנה כעובד עיריה הצילה אותו. היו"ר החדש,
לעומת זאת, אימץ אותו אל לבו. בישיבת ההנהלה הראשונה לאחר
הבחירות, סיפרה לי אשתי, נדהמו החברים לראות את
האינסטלטור-בחסד הזה יושב מימינו של העורך-דין, שהכריז בבוטות
כי ע"פ תקנון הבניין סעיף ד' שלוש, לכל ה'פונקציונרים'
המועסקים מעל לשלוש שנים תינתן זכות הצבעה כמו זו המגיעה
לדייר, ומתוקף תפקידו כיו"ר החדש הוא ממנה את מנהל התחזוקה
לחבר בהנהלת הבניין. מאוד ממולח.
"היו"ר הקודם לא היה נותן לזה לקרות!" לחששה העיתונאית בזעם
לאשתי, שהנידה בכתפיה, אבל המאבטח מקומה ארבע-עשרה שישב משמאלן
שמע, והביך את שתיהן מול כולם.
האמת שחשבתי ללכת בעצמי לאחת מהישיבות, לנסות להבין מה קורה
שם, אבל הם תמיד משנים את השעות והזמנים, ובנוסף לעבודה שלי
אני משחק טניס בקאנטרי ופשוט לא מצליח לסדר את זה בלו"ז. מה
שבטוח, רוב הדיירים מאוד מודאגים. נקלעתי לחדר האשפה ביחד עם
האופטיקאית, שלושה חודשים אחרי הבחירות, והיא לא הסתכלה לי
בעיניים. ניווטתי את דרכי בין ערימות הזבל, שלא פונו מאז
שהמנקה קיבלה מושב בהנהלת הבניין, לצד מנהל התחזוקה והטכנאי של
המעלית, וכבר זרקתי את השקית וכבר הייתי בדרך החוצה כשהיא
פתאום התנשפה, כאילו עמדה לומר משהו, ואז שתקה, ואז הלכה. ואני
חושב שהעיניים שלה היו קצת אדומות.
בינתיים, הבניין שלנו, שאולי אף פעם לא היה הכי יפה בשכונה,
אבל בהחלט בית שנעים לגור בו, הפך למוזנח כל-כך שפקח של
העירייה הטיל קנס קולקטיבי על כל הדיירים. העורך-דין כינס
ישיבה דחופה בעקבות המקרה הזה בדירה שלו, והצטופפנו שם, כמעט
כולם (אשתי התעקשה שאני אבטל את הטניס).
"זה לא יכול להימשך ככה!" זעם. "הפינוק, העצלות, דרך החיים
המטונפת הזו!" שצף. "אין זה ייתכן שאישה אחת תיאלץ לנקות את כל
המדרגות לבדה?!?!" הטיח. המנקה עמדה מימינו, כיאה לחברה החדשה
בועד הבניין, ולפחות לא חייכה. אני לא בטוח שהיא הבינה את כל
המלים. מי שכן הבין כל מילה היה מנהל התחזוקה, שעמד קרוב מאוד
לאשתי, ופשוט ראיתי שהוא נושם לה בפרצוף.
חשבתי לזעום ולשצוף ולהטיח בחזרה, שזה דווקא מאוד הגיוני שאישה
אחת תנקה הכל אם היא מקבלת כסף על זה, ושמישהו - אני לא יודע
מי - פותח את כל המכתבים שלי, ושבשבוע שעבר לא היו מים חמים
שלושה ימים ברציפות, עד שבסוף נשברנו והזמנו טכנאי על חשבוננו
(העיתונאית מקומה עשרים ושתיים התעקשה להשתתף), אבל כל האחרים
היו בשקט, ולא רציתי להיות מהאלה שצועקים סתם ומביכים את עצמם
כשכולם מסתכלים, כמו שהדור של ההורים שלי היה, וגם האמת שמתתי
לסיים את הישיבה ולתפוס סיבוב בקאנטרי. בכלל, אין בי את הלהט
שהיה בי פעם. וגם קצת חששתי שעורך-הדין מכיר אותי, ושהוא יגיד
בבקשה, ושהוא יגיד שהוא מוכן לעזוב, ושהוא יגיד שאני אבוא
במקומו אם אני יודע כל-כך טוב, ואז אני באמת אהיה עם הגב לקיר
ובלי חוכמות.
אשתי דווקא צעקה, אבל ניכר היה שהנוכחות של מנהל התחזוקה כל-כך
קרוב מאוד מפריעה לה, וכל הדיירים זכרו טוב מאוד שהיא אמרה שזה
מה שיקרה לפני הבחירות, וקצת חשבו שהיא מתנשאת עליהם, או לפחות
ככה חשבתי שהם חושבים. אז מה אם רק שני דיירים הצביעו בעדה, זה
לא הופך אותנו למטומטמים.
אז איכשהו יצא שפעם בשבוע אני עושה תורנות נקיון בבניין,
ואיכשהו יצא מכל זה שהתשלום החודשי עלה ב-50 שקלים, ואיכשהו
יצא שדיירים במקצועות שהוגדרו כ'חיוניים' - לדוגמה המאבטח
מקומה ארבע-עשרה - פטורים מהתורנות.
ואיכשהו יצא שכל העציצים לא הושקו כבר קרוב לשבועיים,
והגרניומים מתחילים להתייבש והבוגנביליה מעולפת לגמרי, אז אני
משקה אותם כשאני זוכר, אבל באמת שאני עמוס. מי שבטוח לא משקה
אותם הוא הגנן, שקיבל מושב בועד לפני שלושה שבועות, ויכול
להיות ששמעתי אותו מגחך כשהוא עבר לידי כשהחזקתי את המשפך,
ויכול להיות שהוא אמר משהו על אשתי, אבל יכול להיות שלא.
והעיתונאית מקומה עשרים ושתיים עברה דירה אחרי שמנהל התחזוקה
נכנס לה לדירה כשהיא התקלחה, אז עכשיו יש בועד המנהל פחות
דיירים מעובדים, ובלי החלטה של הועד המנהל אי-אפשר להדיח את
היו"ר, ובחירות יהיו שוב פעם רק בעוד שלוש שנים.
בינתיים, עזבו עוד שלושה דיירים, כולל הרופאה מקומה שש-עשרה
והמהנדס מקומה תשע, והגיעו במקומם שני חברים עורכי דין של עורך
הדין, ועוד חבר שלו שעובד בעירייה. ודווקא יצא לי לתפוס איתו
כמה מלים, בפגישה שאשתי ארגנה בדירה של כמה דיירים ממורמרים,
אבל הוא היה מאוד קורקטי, והתנצל באמצע ויצא, וקצת אחר-כך נפל
החשמל בבניין אז היינו צריכים לסיים.
אשתי לא ישנה כל-כך טוב, אני חושב שמנהל התחזוקה שולח לה
הודעות. איכשהו יצא שאנחנו כבר לא כל-כך מדברים. נראה לי שהיא
חושדת שלא הצבעתי בשבילה בבחירות. מה זאת אשמתי אם היא
פרנואידית? מה זאת אשמתי אם באמת צריך מנייק בשביל התפקידים
האלו? הרי אי-אפשר להשוות עורך-דין למורה לאנגלית, אפילו שהיא
הייתה יו"ר תא הסטודנטים של מפלגת העבודה (אח! כשהיינו
סטודנטים).
ומה אני יכול לעשות? זה לא שלא מפריע לי לראות אותם יושבים
בכניסה, את המאבטח מקומה ארבע-עשרה, ואת המנקה ואת הגנן, ואת
העורך-דין ואת החבר שלו מהעירייה, עם הסיגריות שלהם ועם
השעונים המצופים בזהב, מדברים אחד עם השני בבליל של רוסית
ורומנית וערבית. מה לי ולהם? מה לי ולסיגריות שלהם? בכל זאת
אני אוסף את הבדלים מהרצפה, כי מי רוצה לחטוף עוד דו"ח.
והצעקות של אשתי כשמנהל התחזוקה צובט לה את הפטמות מפריעות, אז
אני מגביר את הטלוויזיה.
מה שבטוח, הבק-הנד שלי משתפרת.