אתה הבלתי מושג שלי.
ההזיה שחוזרת בכל לילה -
ומותירה אגלי זיעה קרה על גופי.
אתה לא כמו כל דבר שמדיר שינה מעיניי. זה משהו חזק יותר.
חזק יותר מכל מחשבה, חזק יותר ממני.
זה חוזר אליי, כמו אותם ימים של תשוקה גנובה ושתיקות. השתיקות
שלעולם לא מספרות את האמת.
חשבתי להתחיל מהתחלה, לעצום את העיניים ולגעת בפנייך כאילו זאת
הפעם הראשונה. ללמוד להכיר כל חלק בגופך, כל שריר, פעימת לב,
עפעוף עינייך...
פשוט לתת ללב לנוח, בידיעה שמחר עדיין תהיה שם.
לא תיארתי לעצמי שאצייר את פנייך, שאחכה לשובך. שאנסה למחוק
אותך בכל סוף שבוע מחדש מראשי, בהבטחה שבסוף השבוע אשאל "מי"?

ושוב אכשל.
אני לא אומר ש-
בכל פעם שאיני איתך, המאוחר נהיה כואב יותר.
כל דמעה שזולגת בגללך, מכבה עוד חלק מהאור.
בכל פעם שאיני איתך העולם מאבד משפיותו.
לא, אני לא אגיד לך את זה כי אתה תמיד חוזר. כמו "נחום תקום".
אתה תמיד תהיה שם, כמו צל. צל שאך יראה נסיגה קלה משטחו שלו
ושוב הוא יפרוץ ויזכיר לי שאין לי ברירה אחרת.
אין לי לאן ללכת.
אין לי הזיה אחרת.
אז חשבתי שוב (אני לא מסוג האנשים שמוותרים בקלות).
ועלתה בי המחשבה שאם לא אתעסק ברגשות כאלה ואחרים אולי הכל
יצליח ונוכל להיות ידידים.
בלי נסיך ונסיכה, בלי ממלכה. פשוט שני אנשים שמדברים, נהנים.
וניסיתי!
כמעט הצלחתי.
תמיד היה משפט כזה או אחר שהפיל אותי למדרגה הראשונה בסולם.
תמיד, בכל פעם מחדש, ניסיתי לטפס מעלה מעלה, אל פסגת ה-"מי?"
-
ותמיד נפלתי.
אז אמרתי שמוטב שלא להילחם בזה. לתת לדברים לקרות מעצמם. לא
העלתי במחשבתי מה עושים במקרה שבו הדברים לא קורים מעצמם.
ושוב נפלתי לתהום חשוכה.
היית מעין אבידה שניסיתי להשיב. למרות שלא היית שלי.
אבל היום, היום שוב חשבתי.
ונדמה לי שמצאתי.
כל העניין היה אפוף מסתורין. לא ראיתי, לא שמעתי. קראתי.
הכל הצטייר לי כמו שרציתי. טוב, יפה, מקסים. אני אגזים ואומר
אפילו "מושלם".
מה אם אראה אותך, אשמע אותך, אמצא בך פגם כלשהו, ולו הקטן
ביותר! ואז כבר לא ארצה בך כשם שליבי וגופי זועקים אלייך
היום?
אני מעדיפה לשקר לך מליון פעם ולומר שאיני חשה בכלום, שליבי
נתון לאחר, בכדי לא לכבול אותך אליי או לגרום לך סבל.
אלף הבטחות של אהבה ללא סוף שמורות בתוכי.
טיפות של גשם נוטפות מבין אצבעותיי, ממתינות לשפתייך.
לאהבה הזאת אין שיכחה או תאריך תפוגה...היא שמורה בתוכי.
תמיד.
אחרי כל זה, אני משערת שאני צריכה לומר-
"הרי אתה משוחרר לי".