מאז אותו רגע קצר וחותך בו החלטתי שאני מחולל מהפכה בחיי,
הדברים השתנו בקצב מסחרר. קצב שללא ספק לא הכנתי את עצמי אליו,
אולי לא ידעתי לקראת מה אני הולך, אולי שיעמם לי מדי בשגרה
היבשה הזו של הלימודים בשילוב עם העבודה המתסכלת והמחשב. הוו
המחשב. המחשב היה הבריחה שלי מהכל. בלעדיו אני לא חושב שהייתי
חי, וגם אם הייתי חי סביר להניח שאלה היו חיים הרבה יותר
סתמיים וחסרי טעם מאלו שאני חי כעת.
כבר בתור ילד שאמור לחיות בתוך ענן של צמר גפן מתוק ולחשוב
שהשמש זורחת כל בוקר רק בשבילו, הבנתי שהעולם הוא לא מקום כל
כך ורוד ורך כמו שמנסים להפוך אותו בשבילי, הכל "למראית עין".
לא משנה איזה סיפורים סיפרו לי, אני תמיד דבקתי באמת השחורה,
והמכות שחטפתי בבי"ס רק הוכיחו לי שאני צודק. כבר מאז לא
הצלחתי להבין מה לעזאזל דפוק בי, הסתכלתי על עצמי במראה
וחיפשתי איזו מילה שאולי כתובה לי על המצח, בחנתי את מבנה
הידיים שלי, האף והסנטר, אולי אני בנוי אחרת מכולם. אולי בגלל
זה אני מושך את כל תשומת הלב השלילית הזאת, כמו מגנט בר עוצמה
שלא עוזב לעולם. אנשים היו נהנים להציק לי בגן ולאחר מכן בבית
הספר, אני זוכר שהיה לי אולי חבר אחד או שניים, אבל גם הם היו
בעירבון מוגבל. אפילו לגננת לא הייתה מספיק סבלנות בשבילי, היא
תמיד נתנה יחס טוב רק לילדים היפים שבאו ממשפחות עשירות עם
בגדים ממותגים. אני הייתי סתם ילד, וגדלתי להיות סתם בנאדם. מן
צל לא מוגדר כזה ללא צבע מיוחד, ללא טעם מיוחד, ללא השפעה.
אולי בגלל זה אנשים נוטים לא להתייחס אליי בדרך כלל, אלא אם הם
זקוקים למשהו ממני. האירוניה היא שהשלמתי שאני הולך בקו אחד
יחד עם המושג "עוף מוזר". תמיד המושג הזה עלה אצלי בקונוטציה
שלילית, עד שהכרתי כמובן את המחשב. המחשב גרם לי בתור בנאדם
שהוא "עוף מוזר" להפוך לבנאדם "עמוק וייחודי" - כך כינו אותי
אנשי האינטרנט שהכרתי דרך המחשב בדרכים שרחוקות מלדבוק
במציאות. כל מה שהייתי כותב במקום להגיד, כל יצירה ספרותית
שעמלתי עליה והרגשתי שהיא לא מספיק טובה, כל שביב של מחשבה
שתרגמתי לשחור על גבי לבן, קיבל פתאום אהדה והערכה מצד האנשים
המוזרים האלה שבכלל לא הכירו אותי. בהתחלה חשבתי שמשהו בהם לא
בסדר אם הם מוצאים בי משהו מיוחד, אחרי הכל, אף אחד במהלך כל
חיי לא מצא בי את מה שהם מצאו. הכרתי גם אנשים שחיפשו להרוס
ולקלקל, אבל זה ממש כמו בחיים האמיתיים ולאלה כבר התרגלתי.
הייתי מסוחרר מההצלחה שלי לכבוש את עולם האינטרנט, ולהוכיח
לכולם עד כמה אני שווה את התייחסותם, זה הדבר שהייתי זקוק לו
יותר מכל דבר אחר - הערכה ואהדה מצד אנשים אחרים, משהו שיפצה
על חיי חברה בריאים שמעולם לא היו לי. הייתי מסוגל לשבת שעות
מול המחשב ולפרוק דברים שישבו לי על הלב שנים ארוכות. פרשתי
באופן הגלוי ביותר אותו אני מכיר את הדברים הנסתרים ביותר שלי.
הרגשתי שכל אדם שאיתו שוחחתי ונשארתי בקשר, הפך בין רגע לאיש
הסוד שלי. נקשרתי לאותם האנשים המוזרים שמצאו בי משהו מיוחד,
וככל שהזמן עבר הם הרגישו שהם יכולים לסמוך עליי ושלחו לי
תמונות אמיתיות שלהם. מאותו רגע הבנתי שהם אכן קיימים ושמסתתר
שם מישהו אמיתי מעבר למסך המחשב, אלה היו בין הפעמים היחידות
בחיי בהן הרגשתי מיוחד. מיוחד באמת. מאז שגיליתי את עולם
האינטרנט, תפסתי תאוצה די משמעותית בחשיפה שלי לעולם הגדול. עד
היום כשאני מקליק את השם שלי בגוגל אני מוצא כמות נכבדת של
אתרים בהם מתנוסס שמי.
בעזרת האינטרנט עשיתי את הצעד האמיתי והצלחתי להתפרסם, לגרוף
לא מעט מחמאות, וכמובן לא התביישתי לכתוב את שמי ולקחת קרדיט
על דברים שכתבתי. הרגשתי שמעצם ההשפעה שלי אני יכול לשנות את
העולם, אולי רק את חלקו אבל גם זה צעד ענק. הכל היה כל כך
מסחרר בהתחלה, לא יכולתי להפסיק לשבת מול המסך הזה ולהקליד.
ציפיתי בכיליון עיניים שהאנשים ששוחחתי איתם על בסיס קבוע
יתחברו, שנוכל לפטפט על כל נושא שבעולם, שיחות מרתקות שהיו
מעבירות שעות ארוכות מחיי וגורמות להם לקבל טעם מיוחד. טעם שיש
רק לאנשי האינטרנט.
בשלב מסויים התחושות העוצמתיות שחשתי התחילו לדעוך, ממש כמו
אלו של ילד שמקבל צעצוע חדש ומשחק בו ימים שעות על גבי שעות
בשיא הרתק, ובסוף מניח אותו בצד שבועות ארוכים. הרגשתי שאני
צמא לדברים אחרים, העולם הוירטואלי גדול ומגוון ככל שיהיה, לא
בא כתחליף לדברים האמיתיים והמוחשיים שבנאדם זקוק להם. הייתי
צריך לשמוע את קול האנשים ששוחחתי איתם באינטרנט בשביל להרגיש
שהם אמיתיים מספיק. לפני כן תמונה הייתה עושה את העבודה בצורה
הטובה ביותר, אבל נראה שזה כבר לא זה. אז הצלחתי להשיג כמה
מספרי פלאפון של אנשי אינטרנט, וקיוויתי שמאותו הרגע הם יפסיקו
להיות אנשי אינטרנט ויהפכו להיות אנשים אמיתיים. חלקם שיתפו
פעולה בהתחלה בדיוק כפי שרציתי, אך רובם העדיפו לשמור על
פרטיותם ולא אהבו את הערבוב הזה. לא הבנתי אותם בכלל, אולי
הייתי עיוור מדי שלא שמתי לב שלא כולם צמאים למגע כמוני. לא
לכולם אכפת ממני בצורה שבה שאפתי ורציתי, וככל שהזמן עבר הפכתי
ליותר נחוש בדעתי לקבל מעמד של חבר אמיתי ולאו דווקא איש
אינטרנט. הייתי נואש למגע, הייתי צמא לאכפתיות, לא הבנתי למה
האנשים האלה כל כך אוהבים אותי באינטרנט ולא מסוגלים לפגוש
אותי ולשוחח פנים מול פנים. התעקשתי, רובם התחמקו.
חשבתי שאולי אני אצליח למצוא שם אהבה, אבל גם זה לא בדיוק עבד.
גיליתי שהבחורות החרמניות האלה מחפשות להעביר את הזמן ולא
לבנות מערכת יחסים. כל כך השתוקקתי למערכת יחסים.
הזמן חלף והצורך העז שלי בחיים חברתיים נורמליים רק הלך וגבר,
אז הבאתי את רעיון האולטימאטום - מי שלא מוכן להכניס אותי
לחייו האמיתיים שמחוץ לאינטרנט, לא שווה את התייחסותי. ניתקתי,
תלשתי, קרעתי מחיי את כל אותם האנשים המסתוריים שהסתתרו מאחורי
המסך. לפחדנים האלה בטח שאין מה לחפש אצלי.
הדבר הקיצוני ביותר שעשיתי במסגרת החלטת האולטימאטום, היה
לבעוט באיזו מישהי שנהגתי לשוחח איתה המון באינטרנט. אני לא
יודע מה מצאתי בה מלכתחילה, אבל השיחות שלנו היו טובות. יכולתי
להעביר ימים שלמים רק מעצם המחשבה על החיוך שלה ועל התהייה איך
הקול שלה נשמע במציאות. עד היום אני לא ממש יודע מה היא רצתה
ממני, הרי היא לא הסכימה להכניס אותי לעולם שלה שהייתה מרבה
לספר לי עליו. נראה שלא הייתי מספיק טוב בשביל להיכנס לקטגוריה
ששונה מזו של האינטרנט, אולי היא פחדה ממני, בטח חשבה שאני כמו
הסוטים האלה שמחפשים בנות צעירות באינטרנט בשביל להיפגש איתן
ולאנוס אותן. היא תמיד הכחישה שהיא חושבת כך, הצטדקה בטענה שאם
כך היא הייתה חושבת אז היא לא הייתה ממשיכה לדבר איתי, וזה די
נכון כשאני חושב על זה במבט לאחור. קרוב לארבע שנים חלקנו מסך
מול מסך, מילה מול מילה, אפילו זכיתי לשמוע את הקול שלה כמה
פעמים בודדות בחיי. היו פעמים שהתנתקנו, אבל תמיד מצאנו את
הדרך חזרה אחד לשני, זה היה מן מעגל קסמים לא מוסבר שלא נגמר.
אפילו אהבתי אותה פעם, או ככה לפחות חשבתי, למרות שהיום אני
מבין שזאת הייתה שטות. אני לא חושב שאי-פעם הכרתי אותה, בכלל
לא בטוח שהיא הכירה אותי, הכל היה חצי לא אמיתי בינינו. היא
בטח לא מתקרבת לקרסוליים של זו שדמיינתי שהיא כפי שהיא
במציאות, סתם מישהי, אבודה, משועממת, מתוסבכת אפילו יותר ממני.
אז בעטתי אותה מחיי, היא סתם תופסת זמן של מחשבה שאני יכול
לנצל לדברים אחרים. עקרתי אותה, עם כל הסיפורים שלה וההיסטוריה
שלה שלמדתי כמעט בעל-פה, לא הסטוריה פשוטה אני מוכרח לציין. אם
היא לא מספיק אמיתית לבוא לשבת איתי על כוס קפה, אז היא יכולה
לקפוץ בדיוק כמו האחרות. שתמשיך להסתתר מאחורי המסך, אני ממנה
שכחתי.


כבר עברה שנה מאז שעקרתי את הבחורה המסתורית ההיא מהחיים שלי,
ולמען האמת, הרייקנות נותרה כפי שהיא. לא הצלחתי למלא את החלל
שהיה לי אז, הסערה שחוללתי הייתה לחינם.
מדי פעם בפעם יצא לי לחשוב על הדמות הזו, ולתהות על הדברים
התוססים החדשים שמתרחשים בחייה, ואני כבר לא יכול לקרוא עליהם.
היא הייתה די מסקרנת לרוב, ואהבתי לקרוא את כל מחשבותיה שאותן
ידעה לנסח בדרכים המיוחדות שלה. הדבר המשמעותי ביותר שהפנמתי
רק עכשיו, כשהיא רחוקה, הוא שהיא הייתה אמיתית. את רגע הפיכחות
הזה קיבלתי בבוקר אחד בהיר בו פתחתי את העיתון, וראיתי אותה.


מוקדש לזה שלא ידע לראות.