מן השמיים נתליתי בעל כורחי, בחבל עננים ואיום מתמיד לשבר את
האיזון ולקטוע את המיית חיי העלובים ממילא, לפטור את העולם
מנפשי המיוסרת, לקטוע את יפחותיי הבלתי נסבלות.
השנאה בערה בתוכי, אהובתי היחידה, עורה שיש ועיניה בדולח שחור
משחור; הנחתי לה למלא את נפשי בצער היפהפה שנשאה על גופה
העדין, הנחתי לה לפעור בי תהומות אינסופיות, בוערות כתופת חטאי
עולמות שעל קיומם לא ידעתי. יוהרתה צילקה את בשרי והעניקה לו
זוהר חדש, לבן ונוקשה כעורה שלה, קר כקרח ומתעוות עם כל תנועה.
כיצד יכולתי לדעת כי באפשרותי לעצור אחת ולתמיד את המלמול
האינסופי בראשי? כיצד יכולתי לדעת כי העולם מכיל יותר מזעם
וכאב ורצון עז לכלות את חיי ככוכב שביט בהיר ששובלו כמו רודף
אחריו? הנחתי לה לשרוף את נשמתי באהבה שכמותה לא חשתי מעולם,
אהבה חסרת שם, מטאפיזית. כמה כאבתי. כמה אהבתי את הכאב! כמה
חוסר הבנה משווע נוטף מליבותיהם של בני האדם כשהם נתקלים בדבר
מה המרתיע את נפשותיהם שנוצרו בתבנית אבן שאין לשנותה לעולם.
כמה נתייראו ממני, כמה נתייראתי מעצמי, כמה ביקשתי להתעורר
באור בהיר ולגלות שאינני עוד כפי שאני, שתוקנו פגמי בשנתי ועתה
אוכל להיות כאחד האדם. כמה לילות של תפילה כנה, נהי וקינה, כמה
מילים נהדרות דיממו לריק באותם ימים אפלים של השחתה עצמית
ואושר כוזב.

כמו מתוך חלום, ביום ככל הימים, ניעורתי משנתי הרדופה וקרן אור
בוהקת בלובן-כלולות הציפה את חדרי, כלאי; בתחילה לא יכולה
הייתי לפקוח את עיניי, לא ידעתי כיצד. אט-אט נפקחו עיניי
והבנתי שנותרתי לבדי בחלל- רוחות הרפאים נמוגו, השדים נסו,
אהובתי היחידה נבלעה בזיכרוני והייתה לסדרה עלומה של יצירות
נפלאות ואלמותיות. הנה הוא, החופש המתועב, המבחיל, שחששתי ממנו
כל חיי- חופש שמעולם לא ידעתי מה אעשה בו אם ייפול לחיקי, והנה
הוא, צורב את עור ידיי, מרתיח את דמי.
נוכחתי לדעת כי יופייה ורוע ליבה ונפשה ושנאתה המפוארת היו הד
להמיות ליבי, מעולם לא הייתה היא כפי שהייתי אני לה, בשר ודם
וחבורות וזעקות כאב העולות ממעמקי האינות האנושית שמעולם לא
קסמה לי יותר מאשר באותו רגע ממש. חלום בלהות הייתה ותו לא,
ברייה משונה שבראתי בתוכי, וייסוריי אהבתי אליה כמו ייסוריי
לידה, אנושיים כל-כך, מסואבים כל-כך, טמאים בפשטותם.
ואם יכולה הייתה נפשי ליצור כליון מופלא שכזה, שלמות שכזו,
בוודאי אוכל להרגה במו ידיי... האם זאת עשיתי? האם רצחתי את
אהובתי? נראה שכך, ומשום מה לא נתייראתי מעצמי, ולולאת תלייה
לא הונחה עוד על צווארי. לפתע הייתה אלימות מעשיי נפלאה
בעיניי, חשתי כמי שפרצה את סורגי הכלוב בו ננעלה למות ושילחה
חיצי רעל בסוהריה במבט.

כיצד אביט מעבר לדמעות המראה המביטה בי במבט מאשים? חפצים אינם
שוכחים לעולם עוולות בעליהם, הם מוסיפים ושורטים את פאות
זיכרונותינו בעוויתות כאב מעושות, כופים עלינו שלא לשכוח את
שאירע בקרבתם, את ששימשו לו בימים שכלו.
דבר מה מנצנץ במרחק.
אני שולחת את ידי, על צלקותיה הלבנות, ומנסה לתפוס את שבר הענן
הקורץ לי מבעד לבניינים.
יצור אנוש מביט בי במבט שאת פשרו איני מבינה.
בתנועה חדה, כמו גל המתנפץ אלי חוף, מנתץ בן האנוש את המראה
לחלקיקי אבק זעירים הנטמעים בעורו. הוא מוסיף ומנצנץ, ביתר
שאת.
ציפורניו ננעצות בבשרי ומחיות את החומר האפור המת, את התחושה
הקהה העבשה ששררה במעמקי נפשי מפאת ניסיונותיי לנוס מפני עברי,
מפני מעשה התועבה שביצעתי, מפני נשכחות שלעולם לא יישכחו. דבר
מה חסר שם קורן מנשמתו, ואני נכווית וזועקת ומחייכת וליבי
מתרחב בקרבי, נפשי מתמלאת אושר, גופי מוצף אהבה. עודני מי
שאני, פגומה, משונה, חוטאת! פגמי לא תוקנו בשנתי. דמי מורעל
ובשרי פצוע, עיניי בורקות. וזרועותיו נכרכות סביבי, מכאיבות,
נפלאות. עורו קורע פיסות מעורי, נפשו מרפאה את נפשי. מן התופת
עליתי חבולה, אל השמים עליתי, ונתליתי בחבל ענן.
זוהי גאולתי.