[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הילה דביר
/
מ''כית

(יש לציין כי הדמויות בסיפור הם פרי דמיוני בלבד וכל קשר בנם
לבין המציאות הוא מקרי בהחלט)


"שחר אדום, שחר אדום".
פקחתי את עניי לכדיי סדק דק וראיתי את נעמי רוכנת מעליי וקוראת
לי לקום, בהתחלה לא הבנתי, הרי לפני כמה רגעים רק נשכבתי
במיטתי כדי לישון את שנתי.
הסתכלתי מסביב לחדר, הצלחתי לראות רק בהלה ופחד בפניהם של
הבנות. בעוד הן ממהרות ללבוש את מדיהן, ניסיתי ללקט מידע על
המתרחש.
הסתבר לי שבזמן שישנתי קאסם נפל על מאהל החיילים, רעדה אחזה
בגבי אך נעמי זירזה אותי שוב שאתלבש ואבוא לעזור.
לבשתי את מדיי, מהר ככל שיכולתי, את הנעלים לבשתי הפוך אך זה
לא הפריע לי, לא ייחסתי חשיבות לאי הנוחות שפשטה ברגליי, יצאתי
החוצה ממבנה הסגל ומה שראיתי בעניי גרם לי לעצור.
עיניי סקרו את האזור הפגוע, הצלחתי לראות רק מדים, לא זיהיתי
פרצופים, כולם נראו אותו הדבר, הטירונים נמהלו במפקדים
והמפקדים התערבבו עם הקצינים, כולם נראו לי ככתם אחד ירוק.
לא הצלחתי לזוז, רגליי היו נטועות באדמה, מאחורי, מלפני ומצדדי
רצו אנשים, אפילו קצת דחפו, כולם היו בהולים אך נמרצים ורק אני
נעמדתי דום, בוהה בעשן הכמעט שחור שהתמר באוויר, מנסה לחפש
ציפורים שייפו את השקט הלא מוגדר ששרר באזור, כן, למרות המקרה,
הבהלה והפחד, היה שקט, אנשים עבדו בצורה מהירה ושקטה, כל אחד
ידע את תפקידו, אני, לא מצאתי את תפקידי, פחדתי לראות מראות
שיזעזעו אותי יותר, פחדתי בכלל לזוז שמא אמעד.
אימנו אותנו למצבים כאלה, אך הכול היה על יבש, תמיד הייתי
הראשונה להסתער, להתנפל, להתנדב, לעזור, לא באמת האמנתי שאצטרך
לעשות את כל אלה במציאות, בזמן אמת, בסך הכול הייתי מכ"ית בת
19 שרק רוצה לחזור כל שבוע או שבועיים הביתה, למיטה החמה,
לחברות, לאימא ואבא שדאגו (ולפעמים קצת יותר מידי) ועכשיו
עמדתי בסיטואציה שדרשה ממני, המפקדת הקטנה, להיות מובילה, לתת
דוגמה, להסתער. לא יכולתי.
אודי המ"פ התקרב אליי, הוא לא אמר מילה,  הוא לא היה צריך
לדבר, הבנתי לפי המבט שלו, המאוכזב.
הוא הסתכל לתוך עניי כאילו הוא מחכה לתשובה מהם, השפלתי אותן,
לא יכולתי להסתכל עליו, לראות את האכזבה ולהבין כמה חלשה אני,
אך כשהרמתי שוב את עניי ראיתי שהבעת פניו השתנתה, כאילו הוא
מבין אותי, נראה לי אפילו ששפתיו התעקלו לחיוך קטן.
הרגשתי פחדנית, כעסתי על עצמי, איזה מן מפקדת אני?! איזה מן
דוגמה אני נותנת לחיילים שלי?!
דמעות צורבות עלו בגרוני ואיימו לפרוץ החוצה, ניסיתי להיאבק
בהן אך לשווא, הם זלגו בקצב מהיר, שוטף, הרבה זמן שלא בכיתי
ככה.
עד עכשיו תמיד היו התראות על נפילות, אבל אף פעם הן לא נפלו כל
כך קרוב אליי, עד עכשיו הרגשתי מוגנת, כרגע הייתי חשופה, עמדתי
באוויר הפתוח ורציתי לברוח, לברוח למקום מוגן, למקום שבו לא
יקרה לי רע, למקום בו אני בטוחה, לבית.
החיילים שלי היו שם, אולי אפילו נפגעו, אך כל גופי היה עצור,
בלום, רציתי לעזור ולתת סיוע למי שצריך, אך הרגשתי שאני עצמי
זקוקה למישהו שייתן לי דחיפה ויסייע לי לזוז.
במשך אותו היום ובעצם גם הרבה שנים אחר כך הרגשתי מאוכזבת
מעצמי, הטלפונים שבאו אחרי האירוע מההורים המודאגים, מהחברות
והחברים, גרמו לי להרגיש עוד יותר קטנה וחלשה, הכול קרה לידי,
אך מה שיכולתי לעשות היה רק לבהות בענן העשן ולהבין שפה אני
כבר לא רוצה להיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפי פרויד, עד
שהזכר מגלה את
איבר המין הנשי,
הוא מאמין
שילדים באים
לעולם בלידה
מהתחת, שכן אין
הוא יודע על
מין, ועל איבר
המין הנקבי,
במפורט.


אתה פשוט דוחה,
פרויד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/10/07 8:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה דביר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה