גבר, לא מבוגר, אך גם לא צעיר במיוחד, יושב על ספסל עץ בין
רציפי תחנת רכבת מרוחקת. הוא מדליק לעצמו סיגריה תוצרת חוץ
ואפשר להרגיש אותו שואף את הייאוש והבדידות אל תוך ריאותיו.
הוא מביט בעוברים ושבים, מתבונן בתווי פניהם הזרים, מאזין
לשפתם הלא מוכרת. אוזניו שומעות רחשים המזכירים שפה זרה אך הוא
אינו מבין דבר, אף לא מילה אחת בודדת.
הוא כבר יושב כאן הרבה זמן, תקוע על ספסל בציר זמן לא מוכר
וארוך שאינו יודע מתי יגיע קצו, ולא נותר לו אלא לקוות - הוא
מקווה שהסוף קרוב. הוא מוציא מתיקו, שכבר התרוקן כולו מזה זמן
רב, את חוברת הרכבות - מנסה לחפש רכבת חדשה שתישא אותו ליעדו,
אך יודע עמוק בתוך לבו שאין לו לעורר ציפיות מרובות בלבו גם
הפעם - הלא בטוח הוא שגם רכבת זו יפספס. את מספר הרכבות שהוא
רצה לעלות עליהן, כמו גם את מספר הימים שבהם שהה בתחנה
המרוחקת, הוא כבר לא סופר - הימים כולם נדבקו האחד לאחר ויצרו
ציר אחד ארוך ומייגע.
הוא מעיין ברשימת הקווים וביעדיהם, חושק אך גם חושש לבקש מאדם
כלשהו שייקרה בדרכו עזרה - אך מה הטעם בדבר, כבר כמה פעמים
שניסה זאת ללא הועיל - הוא אינו מכיר את שפתם והם לא מכירים את
שפתו.
הרכבות שפספס משאירות בלבו חותם מצולק של אכזבה מהולה בייאוש,
ולעתים נדמה לו שזה ייעודו - מפספס הרכבות הנצחי. בכל פעם שמצא
קו חדש שלא הבחין בו בעבר ונתגלה לו שגם זה מגיע ליעדו, התביית
עליו, תלה את כל ייעודו ואושרו בלתפוס את אותו קו רכבת סתמי
ולהגיע לאותו מקום אשר לבו חפץ. אך בכל פעם, ממש בעת שעבר אותו
קו על המסילה השחוקה מחלודה, נמצא לו עיסוק טיפשי כלשהו ולא
נותר לו אלא להגיע בריצה אל פתח הרציף ולחזות באותו קו חולף על
פניו, עמוס בנוסעים אחרים שמזלם שפר עליהם יותר ממזלו שלו.
מפספס הרכבות הנצחי - כך הוא קרא לעצמו, דורך על יבלותיו ועל
פצעיו הפתוחים, רק כדי להכות על חטא ולחוש בכאב השורף בנפשו.
מפספס הרכבות הנצחי - גורלו וייעודו שיישב כזר על ספסל עץ מלא
טחב בקצה המרוחק של ארץ זרה אשר אותה לא ידע ולא הכיר. וכבר
החל להאמין בכך עם כל לילה שעבר, עם כל לילה של שינה על אותו
ספסל עץ מהוה תחת שמי הערפל חסרי הכוכבים המלאים בקור חודר
עצמות. עם כל שקיעת חמה דימה בלבו שאותו מקום נחשק רק מתרחק
ממנו, שוחק ורומס את לבו עד דק, הופך לבלתי מושג בעליל. נפשו
דעכה בתוך חזהו ולפעמים היה מוצא את עצמו מלא בעצבות, בוכה אל
מול ההמון הזר שלא ייחס לאותו תייר מסכן טיפת חשיבות וערך.
נפשו חשקה רק בשנייה של קרבה, רגע של שייכות שיפר את השתיקה
הארוכה, אך מצרך זה לא היה קיים באותה תחנת רכבת זרה ומקוללת
לאותו תייר מרוחק, אל רגשות אלה יכלה להוביל אותו אך ורק אותה
רכבת מפוספסת.
מפספס הרכבות הנצחי הם קראו לו והוא קרא גם לעצמו. מפספס
הרכבות הנצחי קראו לו אותם אנשים זרים אך הוא לא הבין למילות
שפתם המוזרה. דימו להם שאותו מסכן יישאר לנצח מרקיב על מושבו
אל מול הרציף ההומה, יזדקן בבדידות, שערו מאפיר, ויחכה לאותה
רכבת בלתי מושגת בדרך לאותו יעד בלתי מושג.