שני רוסים בפינת הרחוב דיברו בקולניות, מושכים את מבטיהם
המוטרדים של עוברים ושבים סהרוריים בכיכר דיזינגוף בעוד אחד
מלילות יום חול חסרי משמעות. האחד, עטור באותות מלחמה מזויפים
על גבי מעיל עור שחור ומיושן, הוציא קופסת סיגריות וסתם את פיו
בסיגריה בעודו צוחק צחוק סתום. החבר, מחייך, דחף אחת מאחורי
אוזנו ואחת בין אצבעות ידו השמאלית שגירדה בעצבנות את שערו
הוורוד. בצעדים שיכורים דידו לעבר הספסלים שבכיכר והתיישבו עם
רגליים פסוקות מסתכלים על בחורות ומעירים הערות בינם לבין
עצמם. ענני עשן נשלחו מפיותיהם למעלה, מתערבבים עם עשן אגזוזי
המכוניות שנתקעו בפקק עקב רמזור מקולקל.
פסיעות רגליים זריזות נשמעו מאחורי הספסלים ושניהם הטו את ראשם
אחורה להבחין האדם צעיר לבוש שחורים עם פרח לבן וסוכרייה על
מקל שזורים בסרט אדום בידו הימנית. הוא הסתובב סביב עצמו מספר
פעמים מסתכל על פני הבתים האדישים שלא החזירו לו את הסימפטיה
שבהכרה. הוא גירד את ראשו והסתכל לשמיים כמבקש עזרה מכוכבי
השמיים שינחו את דרכו אך במהרה גילה כי הדבר חסר תועלת ומבטו
ירד חזרה ארצה. חוצה באלכסון את הכיכר, מתחמק מקבוצת זקנים
הנלהבת ממשחק שח מצד אחד ומזוג רוסים קולניים בצד השני, חזר
הבחור לרחוב הראשי. בעודו מתרחק שמע ריסוס מילים ברוסית שנשמעו
כקללה המכוונת אליו מאחד הרוסים אך הוא סידר את הופעתו במהירות
ופנה לרחוב צדדי שקט. מביט בהשתקפותו המביטה אליו חזרה מחלון
מכונית חונה, ניסה לחייך אך וויתר על הניסיון הכושל. מאחוריו
נשמעה התייפחות בכי קלה. הוא הסתובב ונעמד מביט לתוך גדר חיה
על מרפסת מוזנחת למראה שבמרכזה ישב איש לבוש גופייה לבנה
ותחתוני בוקסר לבנים עם לבבות שבורים באדום. מולו, מרקע
הטלוויזיה הרקיד אורות מתמונות לא ברורות על גופו השמן והשעיר.
מימינו שרפרף עץ נמוך ועליו בקבוק יין אדום חצי ריק וכוס ריקה.
ההתייפחות הקלה הפכה בהדרגה לבכי תמרורים שהרעיד את כל גופו של
הצופה ואז נדם. מושך באפו מספר פעמים, ייבש את פניו מדמעות בכף
ידו ונשם מספר נשימות עמוקות. מסתכל בעניין רב במסך הטלוויזיה
התחיל למחוא כפיים בהתלהבות, לצחוק צחוק מתגלגל כשפיו פעור
לרווחה ולצעוק בראבו. כמה מדיירי השכונה יצאו למרפסות וצעקו
חזרה "שקט שיהיה פה!" ו "אני אקרא למשטרה כבר מאוחר!" נבוך
למראה, השתתק השמן תקע את הבקבוק בפיו ולגם מספר לגימות
ארוכות. כשהניח את הבקבוק חזרה במקומו הבחין בזוג העיניים שבהו
בו בהשתוממות מתוך העלים.
"אה, אל תסתכל עליי ככה. אני לא תמיד כזה סנטימנטאלי. יין?"
הוא ניגב טיפות יין מזקנו, מילא את הכוס הריקה והרימה לכיוונו
של הבחור.
"נו, נו, אני לא נושך." אמר במהירות, מנענע את הכוס בתנועות
מעגליות.
הבחור נכנס לחצר, נעמד קרוב למרפסת ולקח את הכוס שהוגשה לו,
מתעלם ממבטו החוקרני של האיש השמן והשעיר.
"מממ... ממהר לפגישה מה?"
הבחור הביט בשעונו. למען האמת הוא הקדים בקצת יותר מחצי שעה.
הוא משך בכתפיו. האיש השמן והשעיר הושיט יד שעירה לפניו
וחייך.
"ניסים." הבחור לחץ את היד בתנועה חלשה וקצרה. "נו, שתה, שתה,
אל תתבייש."
בלי היסוסים, לגם הבחור את כוס היין בבת אחת ומזג לעצמו כוס
נוספת. ניסים הוציא גיחוך. "אני רואה שאתה בלחץ, בטח פגישה
ראשונה, אוה... אהבה... איזה בזבוז זמן. שמע לי בחור, אל
תתאהב, תבלה כמה שיותר אבל אל תתאהב, בזבוז זמן. אתה יכול לקחת
את כל הבקבוק אם אתה רוצה, יש לי די והותר." ניסים הסתכל במסך
הטלוויזיה. "אתה רואה איזה זבל משדרים עכשיו? דרמה הם קוראים
לזה, דרמה חחח, אם זו הייתה המילה שלי הקובעת הטלוויזיה פה
הייתה משנה את פרצופה מקצה לקצה. הצגות זה הקטע שלי, טרגדיות
וקומדיות אבל בעיקר טרגדיות. קודם - ניסים הצביע לעבר הגדר
החיה - כשהסתתרת, ראיתי את הסיום של "אנטיגונה". עכשיו זו
דרמה, זו אומנות. אתה מבין, ביוון, הייתי אחראי על כל ההפקות
של כל ההצגות בארץ מטעם משרד התרבות. בלי אור ירוק שלי שום
הצגה לא הייתה עולה. פעם הייתה איכות, עכשיו... - ניסים לחץ על
השלט והעביר ערוצים במהירות - זבל, הכל זבל."
בעודו מדבר, סיים הבחור את הכוס השלישית והאחרונה בבקבוק.
ניסים נע בכיסאו. "חכה רגע, ארד להביא לך מהמרתף בקבוק נוסף.
סוביניון בסדר?" הבחור משך בכתפיו ונענה באנחת הסכמה עמוקה
מניסים. כשחזר, הבקבוק בידו, התיישב חזרה בכורסתו והניח את
הבקבוק על הרצפה שנאסף על-ידי ידיו של הבחור.
"עכשיו לך, "נוטות החסד" לאיסיכלוס מתחיל ואני צריך ריכוז."
כשחזר לרחוב, מחזיק בידו השנייה את הבקבוק, שמע את ניסים צועק
לעברו: "ואל תשכח שהיא צריכה לשתות יותר ממך!" כתשובה, השמיע
הבחור נחירה חזירית ובדק את מצב עליי הכותרת של הפרח, מריח את
המתיקות הכבדה שתתפוגג ותיבול עד הבוקר.
קווי החשמל מעליו זמזמו כצרצר אלקטרוני והוא זמזם לעצמו את
הצליל, מרגיע את עצמו בוויברציות פנימיות קלות שעברו באבריו
כזרם חשמלי חלש. כפות ידיו הזיעו והוא שיפר את האחיזה בבקבוק.
באחת המרפסות הפתוחות הייתה תלויה מלכודת חשמלית לחרקים ששלחה
הבזקים של אור כחול שלפעמים היה מתלקח ללהבה קטנה כשפרס גדול
במיוחד היה נופל בחלקה. מעל המרפסת, על עמוד החשמל עבד אדם
שהחזיק בידו פלייר ארוך ומעוקם ושילח, כאותה מלכודת, הבזקים של
אור כחול לאוויר הלילה שהאירו את פניו וחשפו זקן עבות ולבן
וכרס מכובדת שהשרתה עליו תחושת סנטה קלאוס. אך בניגוד לאותו
סבא חביב, היה לבוש בסרבל כחול עליו מצויר בכתום חץ מזוגזג
כסימן לחברת החשמל. לפתע פסקו ההבזקים והפלייר שהחזיק נפל
מידיו, פגע באספלט ונחת סופית לרגליו של הבחור.
"מצטער, מצטער." צעק הסנטה קלאוס הכחול וירד מטה בסולם.
כשהתקרב לבחור מלמל לעצמו שאין מה לעשות, גם הוא מזדקן ועכשיו
דלקת הפרקים הארורה הזאת. הוא סיים את מלמולו בקול כשנעמד מול
הבחור ושאל "נו, מה אפשר לעשות?" הבחור, כתגובה, הניח את בקבוק
היין והרים את הפלייר מגישו לסנטה שבחן אותו במבטו מכף רגל עד
ראש.
"מה? פגישה?" שאל הסנטה. הבחור הנהן.
"סרט או ארוחה או שניהם? לי אין מושג מה אתם הצעירים עושים
היום." הוא קירב את ראשו לאוזנו של הבחור ולחש תוך כדי השמת
זרוע ידידותית על כתפו: "מה זה קטע רומנטי או סתם כיף של
הורמונים?" הבחור משך בכתפיו.
"מממ..." הסנטה גירד את זקנו בעניין רב. "הבקבוק מניסים, נכון?
כן, הוא משפחה. מאוד הצליח פה עם היין אבל האהבה האמיתית שלו
זה התיאטרון, בטח סיפר לך על זה. בטח גם אמר לך לתת לה לשתות
יותר אה? כן... אני מכיר אותו. בחור נחמד, תמיד רוצה לעשות
חיים אבל הבעיה היא שאין לו שכל, לא חושב קדימה. אני חסוס דרך
אגב." הבחור לחץ את ידו וחייך קלות. היה משהו מכובד בזקן
שהזכיר לו אל יווני.
חסוס העביר את ידיו על כרסו הגדולה, מלטף אותה בעדינות ומעווה
את פניו בכאב. "גם אני עשיתי את הטעויות שלי, אבל שילמתי עליהם
מחיר יקר. בתקופה שלי לא הייתה מודעות לקונדומים כמו שיש היום
עם הפרסומות והכל...לילה אחד במיטה של השכנה והחבילה לא איחרה
להגיע, בדיוק תשעה חודשים אחרי. אבל למסכן היו חיים קצרים. אז
הכל היה פה שדות וכבר בקיץ הראשון, כשישן בעריסה במרפסת,
התגנבו שני נחשים ארסיים ונשכו את המסכן הקטן."
"אתה אל תקשיב לעצות שלו! זקן סנילי!" על המרפסת ממולם, מתחת
למלכודת החרקים החשמלית עמדה אישה מבוגרת, על פניה ניכרים
סימני איפור מסיביים שהיו חסרי תועלת אל מול הזדקנותה. קמטים
חרוטים לעומק הקיפו את שפתיה וארובות עיניה. לחייה היו נפולות
ובעיניה השתקפה שבירות.
"הנה, אחת הטעויות שלי והעונש שלי במכה אחת." מלמל חסוס
לבחור.
"אתה תתרחק מהילד שמה ותפסיק למלמל שטויות."
"אהה תהיי בשקט. את החיים מיררת לי. אולי תחנקי אותי בשנתי
ותגמרי עלי כבר, תעשי חסד איתי ועם עצמך."
למספר רגעים נעתקה הנשימה מפיה. חסוס, בשנית, מלמל לבחור:
"תראה, תראה...עוד מעט תהפוך כולה מתוקה כדבש ותזמין אותי
הביתה. חכה, תן לה עוד כמה שניות, הנה פותחת את פיה לדבר."
"חסוס! חסוס! בוא הביתה, עזוב את הילד המסכן במנוחה. יש אוכל
שאני יכולה לחמם ונפתח בקבוק אוזו, רק בוא הביתה."
פני חסוס ניעורו בחיוך מעוקל כאותו הפלייר שהחזיק בידו. "אמרתי
לך." הוא נאנח ומלמל לאישתו שהוא כבר מגיע. כשעלה למדרכה
הסתובב שוב לעבר הבחור, מפשפש בכיסיו. "הנה זה!" אמר כמנצח
וזרק את המתנה לבחור שתפס את העטיפה הכסופה באוויר. מחגך, סימן
לחסוס תודה והכניס את המתנה לכיסו.
"העונג כולו שלי. שיהיה בכיף רק עצה אחת...אל תיתן לה, בשום
אופן, לתפוס אותך. תעשה את מה שבאת לעשות ותברח ובשום פנים
ואופן, שלא תעיז להתאהב בה." חסוס סימן אחורה עם ראשו. "כן, גם
אני הייתי מאוהב פעם, נהדר. עכשיו אם תסלח לי, יש לי פגישה עם
בקבוק אוזו שצריך לרוקן." הוא נופף בקצרה לשלום ונכנס לבניין.
הבחור הרים את בקבוק היין, הביט שוב בפרח שנראה כי נחלש קצת
עקב ליל הקיץ היבש. עקב זאת, הגביר את קצב הליכתו ונכנס לרחוב,
מבחין באור הדולק בחלון דירתה. הוא ניסה לחייך שוב, אך הרגיש
יותר ויותר מבולבל. נביחות נשמעו מסוף הרחוב. כשהתקרב לביתה,
נעמד מעברו השני של הרחוב והביט על שלושה כלבים רוטנים. שני
כלבי רוטווילר נטפלו לרועה הגרמני שדימם מצווארו. קשור בשרשרת
ברזל לאחד מעמודי התווך של הבניין, לא יכל לברוח מהתקפותיהם
החוזרות של שני הכלבים השחורים. בגיחות מהצדדים, זה אחר זה
בהפסקות קצרות, נשלחו שיניהם החדות לחתוך את צווארו העבות
במאמץ רב. הרועה הגרמני יילל וביקש עזרה במבט מתחנן אל הבחור,
אך זה לא הגיב ובהה אל החלון הפתוח שם יכל לראות את מנורת
הלילה הכתומה. קולות מוזיקה חלשים בקעו מחלונה והוא יכל לדמיין
אותה שרה את המילים. קול זכוכית נשברת שברה את הזיותיו והוא
חזר להביט בכלבים בחוסר אונים. הפעם הספיק לראות את הבקבוק
נשלח לעברם ונשבר מאחוריהם על הקיר. התוקפים התרחקו בהיסוס.
הבחור הביט לצדדיו וראה אישה במדי- צבא מתקרבת עם אבן בידה,
נשקה נח על ירכה.
"תעזבו אותו ותעופו מפה!" צעקה לעברם והשליכה את האבן שפגעה
בראשו של אחד הרוטווילרים. הוא יילל בכאב, גער וחשף שיניים אך
היא כיוונה את נשקה לכיוונו ומוחו הפרימיטיבי אותת לו כי זמנו
לסגת. כמה שניות אחריו עזב גם השני בריצה. היא חיכתה קצת
וניגשה לעזור לכלב הפצוע. ללא מבט אחד הוציאה תחבושת מנוילנת
וזרקה לכיוונו של הבחור שתפסה במהירות אך תוך כדי הפיל את הפרח
על המדרכה האפורה שהעניקה מכה חזקה וניצחת לעליי הכותרת
השבריריים שניתקו מהפרח לשכב חסרי אונים לרגלם של העוברים
ושבים. הבחור הניח ברשלנות את הבקבוק, פתח את הניילון וניגש
לחיילת (עכשיו בהתקרבו אליה הבחין כי הייתה סרן) לקבלת הוראות.
לאחר חבישה מהירה שעצרה את הדימום באופן ניכר ליטפה את ראשו
הפרוותי של הרועה הגרמני להרגיעו.
"אני אתי." אמרה ספק לבחור ספק לכלב. "למה לא עזרת קודם, הם
יכלו לעשות פחות נזק אם היית מתערב. היית רק צריך להראות קצת
תקיפות, זה הכל." הוא רצה לענות אך התבייש להגיד שפחד מכלבים.
"מפחד?" נבוך, הסמיק הבחור, גירד בראשו והנהן בראשו בעודו
מחייך את חיוכו האמיתי הראשון באותו הערב.
"שטויות, לא נורא. רק תזכור פעם הבאה למשוך להם בזנב וישר הם
מתקפלים. זו נקודת התורפה שלהם, הזנב. לא יכולים להגיע עם
השיניים." אתי העבירה עליו מבט מהיר, עדיין מלטפת את הכלב.
"אה, עכשיו אני מבינה, הבחור לפני פגישה ולא רצה ללכלך את
הבגדים היפים. היא בטח לא אוהבת ריח של כלבים אה?" הבחור שוב
חייך והנהן. אתי הסתכלה מאחוריו וראתה את בקבוק היין והפרח.
"הפרח יצא מכלל שימוש, אבל גם יין זה טוב. דוד שלי יבואן, גר
לא רחוק מכאן ממש מעבר לפינה." היא הופתעה לשמוע אותו צוחק
צחוק מתגלגל וצחקה בחזרה. "ואתה בטח כבר פגשת אותו... כן אני
יודעת. הוא אוהב לראות את הטרגדיות היווניות שלו במרפסת בשעות
כאלה, עם בקבוק יין כמובן." שניהם חייכו מספר רגעים בשקט אחד
לשני, זה משחק עם בקבוק היין שהרים בינתיים וזו משחקת עם נשקה,
מטלטלת אותו קדימה ואחורה. לבסוף השתעלה קלות ושברה את
השתיקה.
"טוב... אתה בטח ממהר ואני סתם מפריעה. זה יין מיוחד, שמור
עליו. היא התרחקה מספר צעדים אך כשנזכרה כי הייתה זו היא שגרמה
למצבו האומלל של הפרח פנתה אחורה להתנצל אך הבחור כבר נכנס
לבניין. "אה, ממילא היה נובל עד הבוקר..."
נתמך על-ידיי מעקה חלוד, עלה מדרגה אחר מדרגה לקומה העליונה,
מסדיר את קצב נשימותיו. כשנעמד מול דלת הכניסה הבחין במדבקה
ישנה שכנראה הכילה את המילה "לאהוב..." באותיות כתיב וורודות
אך אחרי מה שנראה כהתקפת עצבים מידיו של אדם שבור לב, כל שנשאר
מאותה מדבקה היו האותיות השורש של אותו רגש נעלה. על פעמון
הדלת היה כתוב בטוש שחור "נגה." הוא נשם עמוקות פעם אחרונה,
מאשר לעצמו כי זהו המקום הנכון. הוא דפק שלוש פעמים ושמע צעדים
מבפנים. הדלת נפתחה, הבחור נשטף באור לבן מסנוור ונכנס פנימה.