באותו יום שישי, היה התור שלי לנקות את חדר הבנות. גרנו בבית
אבן, שתקרתו גבוהה, חלונותיו רחבים ותריסי עץ ירוקים מסוככים
עליהם. שלשה חדרים היו בבית. אחד להורים, השני לאחי, ה"בן
יוחיד" שזכה בחדר פרטי. אנו, ארבע הבנות, חלקנו בינינו את החדר
השלישי.
בחדר המשותף לבנות עמדה מיטת "סוכנות" מברזל ומתחתיה מיטה
נוספת. בכל ערב היינו גוררות את המיטה התחתונה, פורשות סדין
ושמיכה. ישנו בזוגות. בכל מיטה שתי אחיות ושמיכה אחת. בת הזוג
שלי הייתה רוחה, האחות הגדולה והיפה שדמתה כל כך לאבא בפניה
הבהירים ובעיניה הגדולות. רוחה הטובה, שאבא כל כך אהב. בערב
כשסיים את עבודתו הגישה לו את נעלי הבית הרכות להניח בהן את
רגליו הנפוחות. מעולם לא הרעים עליה בקולו ולא הרים עליה את
ידו. היא הייתה האחות המסורה לאח היחיד שלנו, הכינה לו את
החביתה המקושקשת משתי ביצים בדיוק כפי שאהב, והביאה לו את
הכריכים לבית הספר כששכח. היא הייתה הבת הנאמנה שהפרישה כל
חודש חלק ממשכורתה ל"קופה המשפחתית". והיא זו שהמליצה בפני
הממונים עליה שאתקבל למשרה שהתפנתה ואני רק בת שלש עשרה
"וקצת". יחד רצנו ל"הסעה" ויחד ישבנו בחדר המחניק והמצחין,
צוברות שעות רבות של קירבה וחוויות משותפות. ראשונה ידעתי על
אהבותיה מחזריה. שמחתי איתה והתאכזבתי איתה. חלקנו בינינו מיטה
ושמיכה אבל הייתה זו היא שסיפרה לאבא שסימנתי "וי" על כל
החישובים מבלי שבדקתי אותם ושניהלתי שיחות טלפוניות ארוכות עם
חברותי. על כך "שילמתי" בהצלפות של סרגל בישבני.
"למה? למה את צריכה לספר כל דבר?"
"אין לי ברירה" התנצלה "את חייבת ללמוד להתנהג, אחרת יפטרו
אותך!"
"שיפטרו! מה איכפת לך? ולמה את מתערבת בכלל?" צעקתי עליה
במיטתנו המשותפת, בועטת ברגליי לכל עבר, מושכת את השמיכה הקצרה
וחושפת את גופה לקור.
"אוף! נו, מתי תתחתני כבר? אין מקום במיטה הזו לשתינו."
בקיץ החם והלוהט, היינו מרטיבים את המרצפות הצבעוניות ואת אדני
החלונות במים כדי לצנן במעט את הבית. עמדתי יחפה בתוך שלולית
של מים כשנשמעה הנקישה על הדלת.
"תלכי לראות מי שם." בקשה אמא מהמטבח.
"רגע!" מיהרתי אל נעלי הבית שלי ומחיתי את הזיעה מפני .
"משפחת פיין?"
גבר ואישה שלא הכרתי עמדו במפתן הבית. האישה בחליפה ובחולצה
בהירה, נעליים גבוהות עקב ושיערה אדום וקוצני. ריח הבושם שנדף
ממנה התפשט בחדר המדרגות. בידה אחזה תיק שחור ומרובע. הגבר
גבוה ודק, בחולצת טריקו, מכנסיי שלשת רבעי תפוחי כיסים שחשפו
רגליים בסנדלים. על חזהו הייתה תלויה מצלמה. האישה נעצה בי מבט
חקרני.
"יש פה מישהי בשם רוחה?" שאלה.
"כן, למה?"
"אנחנו מעיתון "לאישה". אני הכתבת והוא הצלם. באנו לעשות כתבה
על המועמדות למלכת הכינרת."
בבת אחת ננטש הביטחון העצמי שלי.
"היא לא פה עכשיו. היא במספרה."
"במספרה?" החליפו ביניהם מבטים.
"מי זה?" שאלה אמא מהמטבח.
"זה....זה בשבילי." ליבי הלם בחוזקה.
הביטו זו בזה. הגבר שלף חפיסת סיגריות ומצית מכיס מכנסיו והציע
גם לכתבת. היא נענעה בראשה. הוא משך בכתפיו, הצית את הסיגריה
כשידו האחת מגוננת עליה מפני הרוח, ואחר כך מתח את חזהו ושאף
את העשן בריכוז רב ומצמץ בשפתיו.
"את יכולה לקחת אותנו אליה?" פנה אלי לבסוף.
העברתי משקל מרגל אל רגל, מחפשת דרך מילוט.
המרחק מביתנו אל המספרה היה קצר. אבל אני הסתובבתי בתוך רחובות
השכונה כדי למשוך זמן. הם הלכו אחרי כצל, נצמדים לצעדיי.
"זה עוד רחוק?" שאלה הכתבת.
לא הייתה ברירה. אני חייבת לברוח. אבל השלט "המספרה של מרים"
הופיע פתאום מולנו וקטע בבת אחת את תוכניתי.
שביל עפר הוביל אל הצריף שבה שכנה "המספרה של מרים". בחצר
קרקרו תרנגולות חופש אדומות כרבולת ושתי עיזים שליחכו את העשב
שגדל פרא. חתולה לבנה התפנקה בשמש והביטה בנו באדישות. אבל לא
היה שם לול או מחסן שבו אוכל להסתתר. הבנתי שאין מנוס.
רוחה תהרוג אותי. חשבתי.
"זה כאן." הצבעתי על הצריף.
הביטו האחד על השנייה. הצלם הוציא את הסיגריה מפיו ומעך אותה
ברגליו.
נכנסו אחריי אל הצריף שהדיף ריח שמפו וספריי שיער. בכיסאות
פלסטיק לבנים צמודים לקיר, ישבו נשים אחדות, ראשיהם טמונים
בתוך מייבשי שיער ענקיים ותלו בנו בעיניים פעורות.
"מי זאת רוחה?" עיניו הבוחנות של הצלם שוטטו על פני המספרה.
מתוך מייבש שיער ענקי הציצו פניה.
הפניתי אצבע לעברה.
"זאת?" שאלו ביחד.
הנהנתי בראשי.
רוחה הביטה בי בגבות מכווצות. "למה את פה?"
"הם באו אליך!" אמרתי והצבעתי לעבר הזוג שהתלווה אלי.
"את רוחה?"
"כן." שלפה את ראשה המגולגל ברולים מתוך מייבש השיער.
"מה הגובה שלך? את יכולה לעמוד?" שאל הצלם בנימוס.
"מטר שישים וחמש!" מיהרתי לענות.
"מה פתאום? אני בקושי מטר חמישים ושמונה!" קפצה אחותי.
"מטר חמישים ושמונה?" פניו של הצלם נפלו.
"טוב" אמרה הכתבת "סחבו אותנו עד לכאן בשביל איזה גמדה..."
הביטחון שלי חזר פתאום. "הסתכלתם עליה בכלל? ראיתם כמה היא
יפה?"
הם לא ענו לי.
"תסתכלו! תסתכלו טוב!"
"מעניין מי היה האידיוט הזה שהמליץ עליה?" אמר הצלם בקול גבוה
ונראה היה שכעס.
"בוא. נלך. אין לנו מה לעשות כאן!" אמרה הכתבת.
"תלכו, תלכו מכאן, מי בכלל צריך את כול השטויות האלה." אמרתי.
"ובכלל היא הרבה יותר יפה מכול המכוערות האלה שלכם!" עכשיו כבר
צעקתי.
"מה זה היה? ולמה את צועקת ככה?" שאלה רוחי.
"סתם! כלום!"
"זאת את שהמלצת, נכון?" הכתבת פרצה בצחוק, כבר לא כעסה.
רוחי עדיין לא הבינה.
"למה בודקים אותי? מה עשיתי?"
"את לא עשית כלום."
בלילה, במיטה המשותפת שלנו סיפרתי לה.
"המלצתי עליך כמועמדת ל"מלכת הכינרת!"
"תגידי, השתגעת? אותי? מלכת יופי?"
"כן, למה לא? עובדה, שלחתי תמונה שלך והם באו לצלם אותך!"
"שלחת גם תמונה? בחיי את לא נורמאלית!"
"חשבתי שאם תיבחרי..."
"אם אבחר מה בדיוק יקרה?"
"תמצאי לך סוף סוף חתן ! הוא יהיה יפה ועשיר, אמא ואבא יהיו
מאושרים, ולי תהיה סוף סוף מיטה משלי!"
רוחה מתחה את רגליה. "היה לך מזל שאבא לא היה בבית. אצלו כבר
היית חוטפת!"
"נו, ברור! אני חוטפת תמיד! צריך או לא צריך, אני חוטפת!"
"תגידי" שאלה פתאום "את באמת חושבת שאני יפה?"
"יפה? את? מה פתאום?" צחקתי.
רוחה נשמה עמוקות, התהפכה על צידה ומתחה את גופה לכל אורך
המיטה. רגליה נתקלו בשלי.
"רוחה, רוחה, את בועטת!"
עכשיו לא ענתה. נשמה נשימות קצובות, החזה שלה עלה וירד עם כל
נשימה. שפתיה פעורות למחצה והאוויר שנפלט דרכן השמיע קול שריקה
דקה.
"אוי! עכשיו את גם נוחרת! אוף מתי תתחתני כבר!" |