ואיך פתאום, אחרי תקופה ארוכה כל כך של בצורת, המילים והדמעות
דוחפות זו את זו במעגל החוצה.
פתאום. בלי שום סיבה ניכרת לעין. בלי שום תירוץ לאצבע
המאשימה.
הן מתחילות לאט לאט, כמעט מתביישות, פה טיפה, שם מילה.
אין בהן דבר, הן חלולות. כמוני.
אשליה.
קשיי נשימה נהיו עניין שבשגרה לאחרונה.
אני לא מתרגשת מהם והם משתדלים להיות עקביים, כתמורה.
אינטואציה אף פעם לא משקרת ובטח ובטח שלא טועה.
מוצאת עצמי מכורבלת על רצפת האמבטיה, מים זורמים על העור
החשוף, מנסים לנקות אותי מאשמה.
ספר שנגמר ומקלחת ארוכה הופכים אותי נטולת כוחות, ולרגע אחד
אני כמעט מצליחה לראות קצת ממה שאנשים אחרים יכולים.
העיניים שלי, כמו וילון על חלונות, משדרות את כל מה שלא קיים
בי.
תווי הפנים שלי מתחברים לגוף אחד, יפה.
אני מתנערת מהתחושה במהירות, מפוחדת.
והצבע האדום שנשפך ממני נוזל מקצות השערות וממלא את כל-כולי
כמו יין, כמעט אנושי.
לרגע אחד אני מצליחה לדמיין שהוא אמיתי.