עיניים אפורות על רקע עור חיוור שנהיה פתאום שזוף.
תלתלי המלאך שלך גדלו שוב, משווים לך מראה ילדותי, טהור ורך.
הכל בך מוכר כל כך.
וזר כל כך.
אף פעם לא העליתי על דעתי שזה יכול עד כדי כך לכאוב.
אני מנסה לבכות, אך ללא הצלחה.
הפנים שלי מתעוותות, השפתיים רועדות והדמעות זולגות, אבל שום
דבר בי לא מתרוקן.
אין לי הכוח לנשום עמוק, להניח את הראש אחורה להרגע.
הייתי רוצה פשוט, להיות.
בלי המחויבות של להתנהג ולהרגיש.

ומגע הידיים שלך סביבי, השפתיים שלך, רכות, אוהבות אחרי תקופה
ארוכה שכזו, כמו מעלה אותי על קרוסלת ענק ובעיניים שעדיין
עצומות, אני אמורה פתאום לדעת איפה לעזאזל אני נמצאת עכשיו.
וכנראה שלנצח, זה ישאר כל כך קשה.