[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שמעון עובד
/
הורתי-מורתי

"אתה שווה יותר". "אז לא הלך לך הפעם". "זה בטח עניין של מצב
רוח. בפעם הבאה אולי תצליח יותר..." כל אימת שהגעתי הביתה עם
תעודת שליש או ציון במבחן.  הייתה אימא מעודדת שאין בהכרח קשר
בין 'מי-אני' לבין ציונים, אימא לא הראתה לי אכזבה מתוצאה.
ממנה למדתי את ההפנמה והעידוד. בעיקר מתוך הפגנת התכונה הזו
שלה כלפי.
התכונה הזו הייתה בולטת במוזרותה. אימא הייתה חזקה ודומיננטית.
שהרי בכל זאת עשרה ילדים בבית ולהוסיף את אבא שבשיטות בוגרות
היה רוטן ומתבכיין כמו כל העשרה.
חזרתי מלימודים והייתי עסוק. אני זוכר את עצמי עסוק-כרוני.
תחשבו, שנות ה- 60, רדיו על-מנורות, עם כלום מעניין ו...זהו.
לא טלביזיות ומחשב לא קניונים וסלולרי. כלום ממה שסובב היום כל
זאטוט-מודרני. ובכל זאת עסוק. אני מצנן את התמיהה בזיכרון.
הייתי אספן בולים. כזה שבודק שפיצים, ממקם לפי סטים, בוחן
תמונות ומשמעויות ומתחבר. לפחות אוהב לנסות. זוכר גם שמאוד
העסיקו אותי שבועוני-ילדים של 'הארץ שלנו'. עושר עצום של כתבים
מרתקים שאת מטענם אני נושא ויישא כל העת. משחקי הילדים של פעם,
כנראה כבר פסו כמו סטאנגה, הקפות ו'סכין' ...משחק של טריטוריה.
בו המשחק יורה סכין לאדמה לחה. ולפי זוויות החדירה מסמן את קטע
ה "כיבוש" מתוך השטח המסומן-מראש של היריב.
בולט בזיכרוני מעמד נדיר ומרתק. אחת לשבוע לעת ערב, היינו
מזדמנים קבוצת ילדים תחת פנס רחבה, והיה שם בחור, בני סבג
-שמו,  שסיפר על סרט שראה. הייתה לו יכולת לתאר סצנה שאנו
כילדים היינו רואים בעיני הדמיון לא את התמונות אלא את
המציאות, מצטיירת בכל עוצמתה. רק כדי להסביר את עוצמת החוויה
הזו אספר: פעם קרה שראיתי סרט לאחר ששמעתי את סיפורו מפיו של
אותו בחור. אפס, הייתה זו אכזבה מהמסך. מן תחושה אכזבה שקורה
לעיתים, כשאני רואה המחזת-סרט לרב-מכר שקראתי.
למדתי שלקרוא ספר זה לרוב עוצמתי יותר מלראות סרט. ואם
מספר-הסיפור הינו חזק, אזי גם שמיעה מנצחת את העין. כנראה
שעין-הדמיון חזקה מתמונת עין רגילה.
אז כמו שאני עסוק. שקוע בקריאה או סידור-בולים או סתם משהו, אך
בטח לא שיעורי-בית, עניין שיורחב בו בנפרד. הייתה אימא
קוראת-לי אליה על מנת שאלך למכולת הקרובה ואביא דבר מה. אני
זוכר שהתנגדתי: לא עכשיו, אח"כ, למה אני? לא-רוצה ועוד
כל-מיני... תמיד היה כעסה מלווה בשתי-סטירות כשרות, שהרי הן
קדמו את האיסור המודרני-עכשווי המאפיין זאת כהתעללות, בקיצור,
תמיד קרה שפקדתי את המכולת כשאני מבקש דבר-מה בקול-בוכים. מרים
המוכרת קלטה את בכיינותי הכרונית והחליטה לברר את הפשר: הרביצו
לך ילדים? חקרה. אני התחברתי לטון החם כקול שניסה לסייע
ושיתפתי אותה בקורות אותי. מרים לימדה לי את הפטנט המושיע:
"הרי בין כה וכה תמיד אתה מגיע אלי, ועוזר בבית. אז למה שלא
תרוויח כפול? גם תחסוך ממך את הסטירות וגם תרוויח מצב-רוח של
ילד טוב שעוזר לאימא מתוך רצון אמיתי".
לא דיברתי על זה מעודי עם אימי, אבל היא בטח הפנימה את הפלא:
איך זה שבכל ציוץ של קריאת שמי, הייתי מתייצב מחייך, מוכן
ומזומן למשימה וקורא "כן אימא"!  מזה כנראה, גזרתי לי לחוכמת
חיי הבוגרים, שלא להתקוטט על מלחמות אבודות-מראש ולשמור
אנרגיות למקום בו אוכל להשפיע באמת.
אני בן זקונים למשפחה של עשרה ילדים. כשאחיי היו בגילי ללמוד
בבית-ספר יסודי, היה בית הספר בשכונה נחשל, בעל-שם ירוד
במיוחד. והורי, בניצוחו של אבא, היגלו את אחיי הזכרים לדירת
חדר-אחד, במרכז העיר הגדולה, אותו והכשיר לאיכלוסם של בניו.
מחד, לנתקם בצער מהבית החם, אך מאידך, ושם אובחן משקל-הכובד,
הם ילמדו ביסודי הראוי להוות להם מכינת-אקדמיה. עניין שעמד
במבחן התוצאה, שהרי עשו חיל באוניברסיטאות ובעצמאותם הכלכלית
במקצועיהם.
ואולם, אבחון זה של אבי להשביח את יכולת הלימוד דרך בחירת
המוסד היה בה עניין של ממש. דבר שהיה מוזר לטעמי, שהרי מדובר
באבא דתי שתורה ותלמוד מהווים מרכז חייו. בשכונה שהייתה רובה
ככולה יוצאי עדות מזרח ייצרו בתי הספר רצפים וטייחים למכביר
ואבא מצא לנכון לעשות צעד של הגליה. איזו החלטה נאורה יחסית
לתקופה,  בדגש להורה פרימיטיבי שאת ה 'יסודי' שלו עשה ב 'חדר'
גלותי. אני זוכר איך היה לוקח לחדר סירים בעלי מכסה מתברג,
ממטבחה של אימא, תוך שעקב  מקרוב על התפתחות נאותה. רק
יום-השבת היה בבית-ילדותי יום שמח ושופע-אדם במיוחד.
אחת התכונות המופלאות של אמא הייתה לצנן את אבא שלי. היא ידעה
להוליך אותו. והוא כמו רוקד את מנגינתה. אין חוטים למריונטה
הזו הכל בכוונות מעשה-חושב וסנכרון נפשי מפותח. כאשר כעס, היא
הצדיקה אותו בכאילו, ושמרה רגע רגוע לנתח את העניין. היא גרמה
לו להבין עד שהתנצל. חוכמה גדולה של תיזמון. כאילו פחות חשוב
מה תאמר, מאשר אם תיזמנת את אמירתך לזמן הנכון לכך. לעצמי
סימנתי בדיעבד כי אילו לגרושתי היה משהו מהתכונה הזו, אולי לא
הייתי משתדרג לבת זוגי הנוכחית, והיה נשאר עולמי  אפור,
חדגוני.
הגענו. כיתה ה' של ילד בגיל תשע-עשר.  אני זוכר יציבות מדאיגה
של הבינוניות שלי. הייתי ילד שלא בלט בכלום. הייתי בינוני עם
נטייה של החץ כלפי-מטה. כל כך בינוני שכרגע אני מתפלא על
הצלחתי במקצוע האקדמי שמברך את פרנסתי. למדתי להבין שהצלחה היא
לא ה 'ציון', אלא מה שקורה כל-הדרך לציון. ובדרך הייתי כנראה
מפותח-מחשבה שהוליך אותה, את המחשבה, למאוויים האמיתיים שלי.
השליש הראשון נסתיים. הבאתי תעודת שליש ברמות של 5-6, משהו בין
'מספיק' ו-'מספיק-בקושי'. הכל היה קורה רגיל לולא הזמינה המורה
לאסיפת הורים כל תלמיד יחד עם הורה. נוהל חדש שהתנהל הפעם
בצורה מעניינת. בילתו לא הייתי חווה את היפה בחווייתי עם אימא
שלי. בילתו לא היה סיפורי, זה נולד.
המורה אורה החמירה פנים. תמיד הייתה חמוצה ולכן לא היה מדובר
במעמד דרסטי.  היא התריסה לפני אימי את הסבר המינוח ב
'אבן-שושן' למילה "כישלון". היא הדגישה גם את פליאתה מכך שכל
בוקר אני מאחר לשיעור הראשון. דווקא אני, שביתי גובל עם בית
הספר, ייתכן שהייתה מגיעה לעגון, אילולא הפסיקה אותה אימי
בהפלגתה. אמא שלי לקחה את זה אישית ולנגד עיני מצאתי סנגוריה.
מן הגנה עלומה, היכן שכל בן-כיתה אחרת היה ניצבע בכתמי
סטירות.
"אני מכירה את הבן שלי ואת היכולות שלו. את האשמה! את לא יודעת
ללמד, את לא יודעת לרתק אותו. ללמד אותו לאהוב ללמוד. זו בעייה
שלכם המורים לעשות אותו תלמיד טוב. הוא מאחר כי הלימודים לא
מאתגרים אותו. ואת באה אחרי כל כך הרבה זמן. איפה היית עד
עכשיו, עם אבחנה המתאימה יותר לילד מפגר..."
אני זוכר איך אימא החזיקה אותי בזרוע. וחזרה הביתה בצעדים
מהירים שהסבירו את מצב-רוחה. היא שתקה לא אמרה מאום. ניצלתי
רגע שקט ומצאתי את עצמי לפניה, חובק ואומר: "את יודעת את מאוד
צודקת בזה שאני יכול. אני אראה לה כמה צדקת, ושהיכולת קיימת."
שמתי את הבולים והשבועונים ותחביבים מזדמנים בנפטלין וגזרתי על
עצמי לקיים את שבועתי לעצמי ולאימי. נדר שכזה ראוי וחייב להיות
עם כיסוי. המורה הדפוקה הזאת תבין ותודה שלא מדובר בנפל
חסר-תקנה. אני הבן של אימא שלי ואני שווה.
שינסתי את עצמי והתחברתי ללמוד כל שיעור. אני זוכר שהייתי
משלים חומר אחורנית עם הקנון של הכיתה, שיעורים עשיתי בקפידה
וכל מלאכת העשייה הייתה ללמוד ולהצליח. בשליש השני סיכמתי
תעודה שבכל, מלמעלה ועד מטה היה הציון "מתקדם" היינו הציון
המירבי האפשרי.
לאסיפת ההורים  ניצבתי עם אימא מחייך. המורה דיברה עם אימה על
פלא. "אכן יש לך ילד מיוחד שיכול. עכשיו צריך רק להתמיד".
"זה כבר עניין שלך, אם תצליחי לתקשר איתו ולגרום לו לרצות
ולהתמיד. היכולת שלו הוכחה. עכשיו לך כמורה-מחנכת  יש
להוכיח..."
אפס, את המורה הזו שנאתי. היה לה אופי מאוס שעל-הדרך המאיס
הכל. לולא שבועת הצופים שלי לעבור איתה שליש אחד בשלום, לא
יודע אם היה לי רגע מעניין איתה. מכל מקום חברי הטובים בריח
הנפטלין חזרו והשתלטו עלי באהבה עצומה. הלוא הם הבולים,
השבועונים וספרי הקריאה מהספרייה.
השליש האחרון הוכיח שעיסוק הפנאי ניצח. אימא והמורה החליפו
מילים על מידת כישלונה של המורה. לאימא שלי היה ברור דבר, אותו
אמרה לי: אתה תצליח ואפילו מאוד רק בנושא שמאוד תאהב. לאתגר
יש כוח משיכה משלו. והוא דולה את הכוחות, הזמן והרצון. איזו
נאורות!
בגרתי ללימודי הנדסאות בניין. מקצוע אנליטי אפוף ושופע נוסחאות
בילתם ...אין מקצוע. אני שעברתי בית ספר תיכון במגמה הומאנית
עם סלידה וכשלון-נילווה במקצועות שופעי המספרים שמעולם, עד אז,
לא התעניינתי בפשרם.
עברתי צבא סדיר והגעתי עם מדים של סוף-שירות ללימודים. סיגלתי
לעצמי שלימודי משפטים יתאימו ליכולת ההומאנית שלי לחשוב
ולהתבטא. אך אחי הגדול ממני, מהנדס בניין עצמאי, צייר לי עתיד
טוב יותר בהנדסאות. "בניין שעומד על תילו ויוצר תחושת
'מונומנט' אשר בנית והשפעת עליו, הוא חי גם אחריך! לעומת דרך
התפרנסות מצרות של אנשים, כאילו לא תייצר די-צרות משלך..."
המקצוע היה עשיר בפיסיקה, מתמטיקה וסטטיסיקה. כהרגלי מילדות
לא-עשיתי שיעורי-בית. ואולם עתידי היה מונח-לו על הכף. מצאתי
את עצמי מתמקד ומהתל קומבינות  להבין תיאוריות. השיא הגיע
בסיכום מבחן בו קיבלתי ציון מירבי. המרצה  הביע תמיהה שהרי
איני שקדן של שיעורי-בית, לא העתקתי משכני, זה היה ברור, כי
אף-אחד לא פתר כמוני. חשדו הוביל כי הייתי בקשר תומך של
המזכירות, שפילחו עבורי את הדפס-המבחן לפני המועד.
נקראתי ללוח לפני כל-הכיתה. תחת מורא-החשד נועדתי לפתור תרגיל
ולהסבירו בקול-רם תוך מהלך הפתרון. מצאתי עצמי רושם מונחים
מתמטיים ומסביר כפסיכולוג את מצוקת הקורה לשאת התקפי חרדה של
כוחות כפיפה, גזירה ופיתול המאיימים להשמידה ואשר נצרכים לה,
לקורה האומללה להגנתה, חתכי בטון ופלדה מתאימים שיוכלו להתנגד
לכוחות-הרשע שהנה זה מקרוב, באים לאיים.
"מדהים" ציין המרצה. עשרות שנים שאני מרצה. זו ממש תופעה!
מאיפה לך כל העניין הזה?
"זה לא אני. זה מאימא שלי." סתמתי.
אתם עכשיו יודעים. הם שם בכיתה - לא!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הם חושבים שהיא
חייזר, כי היא
כוסית והיא לא
מדברת איתם.

חצי תימני על
גירסאות חיות של
אריק ובנץ


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/11/07 19:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון עובד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה