הדבר הראשון שהרגשתי היה ואקום. נו, כמו שמסבירים בטלויזיה על
חורים שחורים וכוח משיכה. כזה שמופיע בהגדרות בתשחצים כמילה
נרדפת לחלל. כזה בדיוק.
זאת תחושה די מוזרה, אני חייב להודות. רק עכשיו למדתי להגדיר
אותה. כאילו המערכת הפנימית שלי הרימה ידיים והחליטה להתפורר
אל תוך עצמה, לא להיאחז יותר בקירות התומכים של הגוף. ליפול
בצניחה חופשית.
לא חשבתי שהתהום תהיה כל כך שחורה. האמת, כשאתה מבין שאתה כבר
בתוך זה, יש בזה משהו מנחם. אפילו מרגיע. אני בטח נשמע פסיכי,
אבל בדרך מעוותת כלשהי, יש בזה משהו נכון. כאילו שעכשיו כשהמצב
שלך מוגדר, יש לך לגיטימציה לשקוע. אבל לא סתם, הכי עמוק
שאפשר.
הריקנות הזאת נותנת לך רגעי חסד של מנוחה אינסופית, כזאת שאתה
יכול פשוט להתכרבל לתוכה ואפילו לשמוע קול קטן בראש שאומר
"יהיה בסדר", עד כמה שזה בנאלי.
פעם הייתי נורמלי (על פי כל התקנים הבינלאומיים, יש לציין),
אפילו מוצלח. זה היה כל כך ברור לי שאעשה הכל לפי החוקים הבלתי
כתובים של ההסכם העולמי למסלול הישיר לפרישה מוצלחת ומכובדת,
בגיל 50.
כל כך ברור עד שלא רק שהתעלמתי מאותו קול קטן בראשי, אלא ממש
חנקתי אותו ללא רחמים.
הכשל במערכת התחיל בקטן ודי בפתאומיות. איכשהו,יום אחד, התחלתי
לדמיין את כל האנשים כנמלים קטנות שרצות ורצות ורצות בלי לעצור
לשניה, כמו במין טירוף כזה להשיג עוד ועוד ללא שום תחושת שובע.
בתוך כל הפלונטר הזה, זיהיתי נמלה אחת קטנטונת שפשוט לא זזה.
כמו חיילים ממושמעים, דחפו אותה שאר הנמלים למקום נידח, שחס
וחלילה לא תפריע לתנועה. הקטנטונת, מצידה, אבדה לגמרי! המסלול
שלה השתנה ברגע אחד, ולאו דוקא מרצונה. הן פשוט לא רצו אותה
שם, והיא מצידה הייתה פשוט עייפה.
לפחות עכשיו יהיה לה קצת חופש. ואולי היא תלך לאיבוד. ואולי
היא תמריא ותיפול שוב. לפחות עכשיו היא תעשה את זה בדרך שלה.
אני יודע שזה נשמע הזוי לגמרי, אבל המחשבה הקטנה הזאת פקחה לי
את העיניים והעיפה אותי כל כך גבוה, שההתרסקות הייתה בלתי
נמנעת. והואקום לא איחר להגיע. הכל הפך לכלום וזה היה הכלום
הכי ממלא שיכולתי לבקש.
ואני יודע שאם במקרה הקול בראשי שייך לקטנטונת שהתעייפה, אני
בטוח אהיה בסדר. |
