מה ניסו ללמד אותנו בבית ספר, חינוך? ערכים? היסטוריה? בכל
אופן לא תמיד מערכת החינוך עושה את העבודה כמו שצריך, וזה די
ברור. המורות האלה שובתות כל 31 באוגוסט, תלמידים מתעללים
במורים, צעירות מגיעות עם חולצות בטן ויותר גרוע, תלמידים
מעשנים בכיתות וכו' וכו' וכו'.

אבל בתוך כל זה, בשנה הראשונה בתיכון חווה כל נער מתבגר חוויה
מיוחדת במינה, שהיא חלק מהחובות שלו "למען הקהילה" - "מחויבות
אישית". את צמד המילים האלה אין סיכוי שאשכח. למען הקהילה,
אמרו לנו כל שבוע בשיעור חברה, יש לעשות מה שניתן, יש להקריב
מזמננו ומרצנו, וכך אכן היה.

בוקר יום ראשון 9 במאי 1997. המורה נכנסת לכיתה ומודיעה בצער
ששכנה שלה נפטרה שלשום ממחלת הסרטן, סרטן השד. ואחרי הסיפור
המצמרר היא אמרה שבשבוע הבא יהיה יום התרמה וצריך מכל כיתה
ארבעה מתנדבים ליום ההתרמה. הזוג שיתרים את הסכום הגבוה ביותר
יתוגמל. ואני בתור ילד רגיש, הרמתי יד בשמחה ואכן נבחרתי. למה,
שאני לא אעשה משהו קטן למען החולים האלה.

השבוע חלף במהירות, יחד איתי יתרים אבישי. אני מכיר אותו מאז
שהיינו קטנים, למרות שלא נפגשנו יותר מארבע שנים כי הוא היה גר
רחוק מכאן, אבל אחר כך חזר כי ההורים שלו התגרשו. יום שני
הגיע, יום ההתרמה למען האגודה למלחמה בסרטן. יצאתי עם אבישי
ביחד לסקור במשך ארבע שעות שלושה רחובות בקרבת מקום המגורים.

ההתרמות הלכו ממש לא רע. בדירה אחת תרמו לנו 200 ש"ח, (מסתבר
שהאמא של האשה נפטרה ממחלה דומה). בחלק מהדירות פתחו וסרבו,
בחלק מהדירות לא ענו בכלל, ובדירה אחת, גבר אחד צרח עלינו,
"לכו מכאן גנבים לפני שאני אקרא למשטרה." אבל הדירה שאני הכי
זוכר זו הדירה של לאה, סבתא לאה.

אחת התכונות השליליות שלי, כמה שקשה להודות, היא שאני קצת
גרגרן. זה אומר בעצם, שהתיאבון שלי מגיע כשיש מולי אוכל. ממש
כמו שאצל בפלוב הכלב מרייר כשהוא רואה סטייק. בביקורים אצל
אנשים אני תמיד צריך לשים לב לא להגזים אם נותנים כיבוד.
כשהייתי קטן אמא שלי הייתה מעירה לי, אבל עכשיו אני צריך לשים
לב לזה לבד.

הגענו, אבישי ואנוכי לדירה ברחוב ברניצקי 9, קומה שלישית בלי
מעלית.

"מי שם?"
"מתרימים למען האגודה למלחמה בסרטן".
"רגע אחד חמודים", חמודים? מעניין איזה סבתא טובה. פתחה לנו את
הדלת, "בואו תיכנסו".
"גברתי, אנחנו לא יכולים להיכנס אנחנו מתרימים בשביל אנשים
שחולים בסרטן".
"לא נורא, זה בסדר זה בסדר, תיכסנו אתם בטח רוצים לשתות משהו
נכון, אתם אולי עייפים?"
"לא, לא, אנחנו בסדר גמור", ענה אבישי. הוא לחש לי באוזן שהוא
מרגיש קצת כמו בסיפור של עמי ותמי, השתקתי אותו.

האישה היא אלמנה ודי בודדה, הכנסת האורחים שלה נבעה מהצורך שלה
בחברה, מה יש לה כבר לעשות, שני בחורים נחמדים באו לבקר אותה
ולשמח אותה ולארח לה חברה. מה איכפת לה. אין לה מה להפסיד. גם
לנו לא היה, חשבנו לעצמנו, אולי בסוף היא תביא לנו הרבה כסף
ואז נזכה באיזה פרס מההנהלה על תרומתנו, אז התיישבנו והקשבנו -
"יתוגמל".

ישבנו אחד ליד השני באותה כורסא, על השולחן מולנו היו מונחות
שתי כוסות עם ספרייט פושר, ועל שידת העץ הישנה שליידי הייתה
מונחת קערת שקדים.

ואז סבתא לאה התחילה לשאול אותנו כמה שאלות. בני כמה אנחנו, מי
שלח אותנו, ואם יש לנו חברה. ענינו לה ואז היא התחילה לשטוח
בפנינו את סיפור חייה. היא הראתה לנו תמונות על הקיר. "זה
בעלי, (תמונה שחור לבן של איש יושב על סוס), הוא היה לוחם
בתקופת המנדט הבריטי וזכה לעיטור גבורה. תדעו לכם להיזהר מבנות
היום יש הרבה לכלוך, זה לא טוב.

אני מקשיב לה ומקשיב לה, ובינתיים אוכל שקד ועוד שקד.
"זה הבן שלי, שיהיה בריא, רופא נשים מצליח מאוד במרפאה אזורית
ברחובות, הוא כבר בן 52, ד"ר. תלמדו טוב וגם לכם יהייה תואר,
זה חשוב מאוד היום להצלחה. (אוכל עוד שקד, כאילו בלי שייראו).
תראו אותי, אני לא למדתי שום דבר מקצועי וכל החיים הייתי עקרת
בית. אבל פעם זה היה מקובל שאישה בבית." זה היה קצת מוזר אנחנו
באים לבקש תרומה ומקבלים על הראש מסבתא שבכלל לא שלנו.

ואני אוכל עוד שקד מהקערה. חבר שלי הרגיש כבר לא בנוח והביא לי
בעיטה מתחת לשולחן כדי שאני אפסיק. "היי תראו את החמודה הזאת,
זוהי נועה, הנינה הראשונה שלי, בת חודש וארבעה ימים חמודה".
מעניין בת כמה האישה הזאת, חשבתי לעצמי. "אני בת 94, קוראים לי
לאה". היא קוראת מחשבות, חשבתי לעצמי. ואז עמדנו בדיוק ללכת.
ואז אבישי, שהיה איתי אמר לסבתא: "אני מצטער שחבר שלי גמר לך
את כל השקדים בקערה". הייתי בשוק, איזה חוצפה יש לו.

"לא, לא זה בסדר גמור, יש לי סוכריות כאלה כמו שמקבלים
בחתונות, של שקדים מצופים בסוכר, אני לא יכולה ללעוס את
השקדים, אז אני מוצצת את הסוכר עד הסוף ושמה את השקדים בקערה,
מצטערת אין לי כסף".