"אתה זוכר את היום שבו רציתי לברוח? איזה יום זה היה..." אמרתי
ופניתי אליו.
"חשבתי שאת לא רצינית. הייתי בטוח שאת צוחקת. את הרי תמיד
בורחת בחלומותייך." אמר והפנה מבטו אליי.
הפניתי מבטי ממנו, נשכבתי על הצד. ככה אני כשפוגעים בנקודות
הכואבות שלי. מתקפלת.
"דיי נו! צחקתי. את הרי יודעת שלא הייתי רציני!" אמר לעברי,
מחייך. אך לא זכה לחיוך בחזרה.
קירבתי את הברכיים לבטן. הוא שלח ידיים לחבק אותי. נתתי לו.
הרי אני שלו.
ובתוכי, לאט-לאט שקעתי באותו היום.

נזכרתי איך פניתי אליו, נרגשת.
אמרתי לו שזהו.
שאני יודעת איך נוכל לפתור את הכל.
שכבר אספתי תיק, מסמכים ובגדים.
שרק נשאר שהוא יבוא. אחרי.
הוא חייך אלי, והניד בראשו לשלילה.
אמר לי - "מצחיקה שכמוך, את באמת חושבת שזה יעבוד?"
עיניי החלו להתמלא בדמעות, כבר הרגשתי את מה שיבוא הלאה.
כל כך מאוהבים היינו אז, יכולתי להרגיש את מחשבותיו בוערות
בתוכי.
יכולתי לדעת בדיוק מה הולך בתוכו.
הרמתי עיני כדי לתפוס את מבטו.
עיניו העמוקות, אלו שתמיד עוררו בי סערה.
המבט, שלא נתן לאש שלנו לדעוך.
אותן עיניים ואותו מבט הכאיבו לי כל כך באותו הרגע.
הסטתי מבטי ממנו.
הסתובבתי והתחלתי ללכת.
הוא התקדם אחריי, התקרב, ותפס אותי בשרוול החולצה.
לחש לי - "לאב, אני אוהב אותך. לעולם אל תשכחי.
ועוד יבוא יום בו נבנה לנו אי בודד משלנו."
לחשתי לו "אני תמיד אוהב אותך, פיקאסו."
ולפני שהסתובבתי והלכתי, פעם נוספת, הבטתי בעיניו העמוקות.

בדידות יכולה להיות כל כך מעיקה לפעמים. כואבת.
היו ימים שבהם ייחלתי לכך שאראה אותו. ולו רק פעם אחת נוספת.
בימות החורף, הייתי מתכרבלת בתוך עצמי, כמו שהיינו עושים ביחד
פעם.
הגשם היה מטפטף מבעד לגג הרעוע, שלא ידעתי או לא רציתי לתקן.
בימות הקיץ, הייתי נהנית מלהביט אל תוך השמש, בתקווה לראותה
מחזירה לי מבט.
בין לבין, הייתי מנסה להשתלט על המיגרנות. אף פעם לא חיבבתי את
חילופי העונות בכל מקרה.

הייתי תוהה אם קיבל את המכתב, בבקבוק מזכוכית ירוקה הכנסתי
אותו.
כמו שפעם היינו עושים, כשעוד היינו ילדים.
לא הספקתי לכתוב יותר מדי, רק כמה מילים, אמרתי לו שאני אוהבת
אותו,
יותר משאי-פעם יכולתי להביע. אמרתי לו שאחשוב עליו
ושתמיד אחכה.

זכרונות ילדות מתערבבים עם זכרונות האתמול.
תמונות שלי מרקדת על הרציף,
תמונות שלו אוחז בי במותניים.
וככה למדנו לעוף.
השמש שקעה, אך לא ויתרנו.
המשכנו בשלנו.
עד שמצאנו את הבקבוק הירוק הראשון.
אז גם החלטנו להפוך את המקום למקום המפלט שלנו.
מדי פעם היינו בורחים לשם. משפצים את המקום.
רק הגג העקום, המלא בחורים, כמעט לא ננגע.

זכרונות מעומעמים. לאט-לאט התחלתי לאבד תחושת זמן.
גם תחושת הקיום הפכה להיות מעורערת מעט.
כמעט ולא אוכל לתאר מה קרה אז. זכרוני בוגד בי בצורה נוראה.
בראשי מופיע זכרון מטושטש.
ישבתי בביתי ובחוץ שוב ירד לו מבול אכזרי.
הדלת שאף פעם לא נסגרה, שוב חרקה בצורה קולנית.
בתוך הבית התפשט לו ריח מוכר, ריח שפעם ידעתי לזהות ממרחק.
כמעט יכולתי להרגיש את ידיו שוב עוטפות אותי בחום.
בעיניים עצומות, הרחתי את ריח שיערו,  כל כך אמיתי.
יכולתי להרגיש אותו מנשק אותי, כמו פעם.
וכשפקחתי עיניי, מולי הופיעו עיניו העמוקות.

גם כעת, כשפוקחת אני את עיני ומסובבת ראשי,
עיניו העמוקות מביטות בי, מחכות שאומר כל מילה.
חייכתי אליו. עיניו נצצו.כאילו קיבל אישור שהכל כבר בסדר.
אמר לי כמו פעם - "לאב, את שלי."
לרגע שתק, והוסיף בלחישה "אי בודד כמו שלנו אין עוד."
בחוץ, טפטף שוב גשם, אך לנו זה לא הפריע במיוחד.
הגג הרעוע מזמן תוקן, דרכו רק רואים כוכבים.
התכרבלנו בשקט, אחת בשני, והלכנו לישון עם חיוך.
ועל המדף, מחזיר אור כוכבים, עמד לו בקבוק ירוק.