"היה הייתה פעם בארץ רחוקה..." חיוך שובב נמתח על שפתיה.
היא תמיד מתחילה סיפורים כמו ילדה קטנה ואז מחייכת כאילו היא
שמרה אותם בסוד ואני היחיד שמותר לה לגלות לו, בשקט.
"תפסיק לחלום!" העירה אותי, "אתה רוצה להקשיב לסיפור שלי?!"
מבט כועס-מתפנק עלה בעיניה.
היא יודעת כבר את התשובה והיא בכל זאת תמיד שואלת. "ברור שאני
רוצה!"
"טוב, טוב... אז תפסיק לחלום ותקשיב, הסיפור מתקרר", צחקתי.
"ילדה יפה שלי..." הזזתי את התלתלים מעיניה, נשקתי לה על
הריסים והיא המשיכה. "היה הייתה פעם... אההה ואני לא חוזרת על
זה שוב אז אני ממליצה לך להקשיב", ונישקה בזריזות את אפי, "היה
הייתה פעם... בארץ רחוקה רחוקה, אבל ממש רחוקה, כמו הטיסה שלנו
לאוסטרליה בקיץ שעבר", מאז שאנחנו בני חמש עשרה היא רוצה לטוס
לאוסטרליה, אז בקיץ שעבר הפתעתי אותה עם שני כרטיסים, וטיילנו
שם חודש וחצי. היא צללה גלשה וקפצה מכל מקום אפשרי ואני רק
הסתכלתי על כמה שהיא יפה. "שוב חולם! מה יהיה אתך היום?!"
"אני לא אשם! את הזכרת את אוסטרליה."
חיוך מואר עלה על פניה.
"אז אני סולחת לך, עכשיו תקשיב!
"אז הארץ הרחוקה הזאת לא הייתה סתם מדינה, היא הייתה ממלכה,
ממלכה מיוחדת במינה. נורא נורא עשירה, מלאה בארמונות ודוכסים
ודוכסיות, והרחובות היו ארוכים ארוכים ונקיים כל הזמן. מנורות
הרחוב היו עשויות מזהב והספסלים היו משובצים יהלומים והכול היה
נוצץ וצבעוני והפרחים פרחו בה כל השנה, ולא היה בה גשם שזה
אולי הדבר היחיד הרע שהיה בה.
"תושבי המקום היו עצמאיים והתפרנסו מעבודות שונות ובכלל המלך
של המקום היה איש נורא חכם וכל התושבים אהבו אותו כי הוא היה
מלך נורא טוב, אבל זה סתם לא קשור לסיפור, כי הסיפור שלי..."
אמרה ולקחה נשימה ארוכה, צחקתי, היא כל כך מתאמצת.
"הסיפור שלי..." המשיכה, מתעלמת מצחוקי, "הוא על אישה אחת נורא
מיוחדת שגרה בממלכה הזאת."
"איך קראו למקום הזה?" שאלתי. אהבתי להקשות עליה בסיפורים. היא
הייתה לוקחת כל שאלה ברצינות, מקמטת את מצחה ועונה תשובה חכמה
או מצחיקה או סתם, אבל תמיד הייתה עונה.
"למקום הזה... למקום הזה קראו ממלכת השלווה, כי הכול היה שם
נורא שליו ולא היה לאף אחד בעיות, וכולם היו מרוצים מהחיים,
וכולם עשו מה שאהבו וחיו עם אנשים שהם אוהבים... כן... ממלכת
השלווה! בקיצור. בממלכה הזאת חיה אישה. היא הייתה נראית מבוגרת
מאוד, זקנה, אבל אך אחד לא ידע באמת בת כמה היא, כי תבין...
מרוב שהאנשים היו מרוצים בממלכה הזאת, הם לא מתו. לא היו להם
מחלות, ולקח להם מאות שנים להזדקן. בנחת.
"האישה ההיא. היו שמועות שהיא האישה הכי זקנה בממלכה. אנשים
היו מהמרים על הגיל שלה אבל אף אחד לא באמת ידע, אני חושבת
שאפילו היא בעצמה כבר לא הייתה בטוחה." היא עצרה את הסיפור
וסידרה את השמיכה. יום שבת, שנינו שוכבים במיטה, בחוץ הכול
גשום וקר ואני פה, מאזין לסיפור מהאישה הכי יפה שקיימת, ועם כל
מילה שלה החורף מתחמם. "תקשיב!" ניערה את ידי. "אני מקשיב, אני
מקשיב..."
"יופי!" אמרה מרוצה.
"לאישה ההיא הזקנה היה את המקצוע הכי מיוחד שקיים בעולם. כן...
כן... היה לה מקצוע שלא היה לאף אחד, מעולם. היא הייתה היחידה
שעסקה בו ובגלל זה לא היו לה מתחרים. היא ירשה אותו מאימא שלה,
שירשה אותו מסבתא שלה וכך הלאה... והיא לא סתם קיבלה אותו! היא
הייתה נורא חכמה, ואוהבת, ורק מישהי כזו יכלה לעסוק במקצוע
הזה..."
"נו... איזה מקצוע?!" שאלתי בחוסר סבלנות והיא חייכה בסיפוק כי
סוף סוף הקשבתי לה...
"האישה הזאת הייתה מוכרת פילים."
"חחחחח..." צחקתי, "איזו מין עבודה זו למכור פילים?"
"תתפלא," אמרה במבט ספק נעלב ספק משועשע, "למכור פילים זו
עבודה ממש קשה! בממלכה הזאת, כמו שהסברתי לך כבר קודם, היו
אנשים נורא עשירים עם בתים מפוארים וחצרות עצומות. הם החזיקו
בהמון בעלי חיים, ובעיקר בפילים.
"אבל לא סתם בפילים, בפילים משובחים. היו כל מיני זנים, ננסיים
ונפיליים, כולם היו צבעוניים ומעוטרים בתכשיטים יקרים."
"פילים צבעוניים?!"
"כן... כן... בכל צבעי הקשת, וזכרים ונקבות, וכאלה עם תעודות.
"לאישה הזאת, באיזור תעשייה של הממלכה, היה מפעל. שם היו
מייצרים את כל הפילים, בכל הדגמים לפי הזמנה. כל פיל עבר
בדיקות קפדניות לפני שנמכר והיו מקבלים אותו עם תעודת
אחריות."
חחח... רק היא יכלה לחשוב על סיפור כזה, רק ילדה כזאת מיוחדת
עם נשמה כזו דקיקה הייתה יכולה לדמיין את כל מה שסיפרה. בחורף
שעבר, כשנסענו לפריז כי היא תמיד אמרה לי שהיא רוצה להיות
בפריז בחורף, וישבנו בכל בתי הקפה, וביקרנו בכל המוזיאונים
האמנותיים למיניהם, כמו שהיא אוהבת, ורצנו בכל הגשמים כמו
בסרטים, וכל יום הייתי קונה לה ורד אחד אדום והיא הייתה מסניפה
אותו אליה ואז ממלאת אגרטל שקנתה בחנות הקטנה מתחת למלון במים
ומניחה על השידה, וכל יום הייתה מחליפה את הוורד של יום קודם.
היא נורא אוהבת פרחים, היא אומרת שהם ממלאים לה את הלב
בדגדוגים קטנים, אז מי אני שאתווכח!?
שם בפריז, היא סיפרה לי כל לילה סיפור לפני השינה וכל לילה
הסיפור היה שונה ומיוחד, או מצחיק, או סתם עצוב... כמו כל מה
שהייתה.
והיא הבטיחה שמעכשיו היא תספר לי כל לילה סיפור לפני השינה,
אבל אז התחרטה, ואמרה שכל שבת, ככה יהיה לה זמן לחשוב עליו ולי
יהיה למה לחכות, חוץ מזה שככה הוא גם יהיה יותר מושקע, והיא
אמרה את זה בעיניים גדולות והנהנה, כמו ילדה קטנה שמנסה לשכנע,
ואני רק נישקתי אותה על כל חלקת עור בפניה היפות.
"תקשיב לי!" העירה אותי פתאום בצווחה פלוס שליחת כרית היישר
לראשי. "הסיפור עוד מעט נגמר! אל תפסיד את הסוף."
הסופים שלה היו תמיד טובים. היא אמרה שבחיים יש מספיק סופים
עצובים, לא צריך כאלה גם בסיפורים.
"מבטיח מבטיח מבטיח להקשיב! שבועת צופה?" אמרתי ועשיתי עם
היד.
"טוב... הזדמנות אחרונה!"חייכה, "רק בגלל שאני אוהבת אותך."
עכשיו אני חייכתי.
"בקיצור, המפעל הזה היה שם דבר בכל מה שנוגע לאיכות ומוסר, וכל
הפילים שיצאו ממנו היו מושלמים.
"יום אחד הגיעה הזמנה למוכרת הפילים מאיזה איש עסקים עשיר שרצה
לקנות לבתו הקטנה פילון קטן. לא ננסי ולא ענק, קראו לו פילון
מדיום.
"הוא רצה את הפילון סגול ועם עיניים ירוקות... אהה... ושיהיה
לו חדק ארוך ארוך. כי ככה היו מעריכים את הפילים, לפי החדק.
ככל שהחדק ארוך יותר הפיל יוקרתי ושווה יותר כסף, והוא גם יותר
מוכשר ויעיל. ואם מישהו היה מבקש פיל כזה סימן שהוא היה באמת
משקיען, כי זה פיל למבינים בלבד ולא סתם פיל מחמד.
"העובדים הזינו את הנתונים למכונה לייצור הפילים וחיכו שבוע
ימים שייצא משם, כי זה הזמן שלוקח לפיל להיות מוכן, ואז רק
עושים בדיקות אחרונות ואורזים יפה.
"אחרי שבוע... המכונה צפצפה, כלומר, הפיל היה מוכן! העובדים
כולם ניגשו לטפל בפיל המיוחד, אך כשפתחו את דלת המכונה עיניהם
נפערו בתדהמה", אמרה ופערה גם היא את עיניה. "הפיל יצא ללא
חדק! בלי חדק בכלל! זה היה פיל מקולקל! מקרה כזה לא קרה לפחות
שלוש מאות שמונים שנה.
"הפיל היה יפיפה... ובגוון מושלם, והעיניים שלו. העיניים שלו
היו ירוקות וגדולות ומלאות ומושלמות, וכל כך חכמות, אבל לא היה
לו חדק! ופיל בלי חדק סופו מיתה או במקרה שמשמר הפילים ממש
מרחם גלות לג'ונגל הנורא. ואיך יוכל להסתדר פילפילון מיוחס
בג'ונגל לבדו?! ועוד בלי חדק!?
"העובדים המבולבלים קראו בבהילות למוכרת הפילים הזקנה.
"היא נעמדה מולו ובחנה אותו מכף רגל ועד ראש. כשהגיעה לעיניו
נמלאו עיניה המקומטות והחכמות דמעות והיא רק אמרה: 'למרות
שהפיל הזה נולד ללא חדק הוא מושלם ויפיפה, ויתר על כן, הוא
מיוחד במינו וכבר אין פילים מיוחדים בעולם. על כן, אני מכריזה
עליו פיל נדיר ולוקחת אותו לטיפולי והעניין נגמר כאן! שום מילה
למשמר הפילים, אם אגלה שהם יודעים, סופו של המלשן להישלח
לעבודה במפעל ייצור האריות', ותאמין לי", לחשה, "שלשם אף אחד
לא רצה להגיע."
"הם הכניסו את הנתונים מחדש למכונה בשביל לייצר פיל והפעם עם
חדק לילדה הקטנה, והזקנה חזרה לביתה, עם הפילפילון בחיקה.
"מעטים מאוד ידעו על הדבר, עוד פחות ידעו מה הסיבה לכך שלקחה
הקשישה את הפיל לטיפולה.
"המוכרת הזקנה הייתה אישה ערירית. פעם היה לה בעל, הוא מת כמה
מאות שנים קודם מזקנה, זה הרי ידוע שגברים חיים פחות מנשים.
היה לה גם ילד אחד, ילד מיוחד, עם עיניים גדולות וחכמות וחיוך
שובב. אבל הוא נולד חולה וכך גם נפטר כמה שנים בודדות אחר כך.
מאז, לא רצתה ילדים.
"הפילפילון הקטן הזכיר למוכרת הפילים החכמה את הילד שהיה לה
ואינו עוד והיא אכן אהבה אותו בחלוף הזמן כאילו היה ילדה. בערב
הייתה יוצאת לכלובו המפואר שבגינתה ומספרת לו סיפורים, היא
הייתה משקה אותו במי נילוס מזוקקים וצובעת את ציפורניו בשלל
צבעים, והוא, גם הוא אהב אותה אהבת אמת אבל לא יכל להריע אפילו
או להתיז עליה מים כאות חיבה. במקום זאת הסתפק בכיווץ עיניו
בתודה.
"היא הייתה לו אימא והוא היה לה ממש כמו הבן שאיבדה, וכך זרמו
להם החיים על מי מנוחות כמה עשרות שנים.
"עד שיום אחד... משמר הפילים התדפק על ביתה. הם הגיעו עם צו
מטעם השר לענייני פילים של הממלכה וטענו כי כבר עשרים שנה הם
בחקירה וכעת באו להמית את הפיל שכן הוא מפריע לאחדות הממלכה.
"הזקנה ניסתה להתנגד בכל כוחה, אבל מה הוא כוחה לעומת אנשי
המשמר הצעירים? תוך דקות אחדות הם הרדימו את הפיל ופינו אותו
מביתה. והזקנה... נותרה בוכייה על הרצפה. היא לא בכתה כבר ארבע
מאות שישים ושבע שנה, מאז נפטר ילדה.
"יום אחר כך מתה גם מוכרת הפילים הזקנה.
"היא מתה מעצב, וגעגוע, ואהבה..."

היא סיימה את הסיפור ודמעות החלו להרטיב את עיניה... הבטתי בה
בתדהמה.
"אבל... אבל למה את בוכה?" אוסף בפי את הדמעות המלוחות
מלחייה.
"כי... כי..." גמגמה כמו ילדה קטנה, "הסוף... יש לסיפור הזה
סוף עצוב ולסיפורים תמיד צריך להיות סוף שמח, פשוט לא יכולתי
אחרת, והפילפילון המסכן, והזקנה, זה כל מה שהיה לה!"
חייכתי. כמה שאני אוהב אותה!חיבקתי אותה אליי בחוזקה ולחשתי לה
על העורף: "אל תדאגי, אני בטוח שהם עכשיו ביחד וחוץ מזה, זה רק
סיפור, ואני כאן, וגם את ואת כל מה שיש לי... והסוף שלנו טוב.
ואני מבטיח, אחרי שנתחתן ויהיו לנו הרבה ילדים ובית עם גינה
גדולה אני אקנה לך פיל."
"מבטיח?" משכה את אפה.
"מבטיח..." נשקתי לה.
הרפיתי את חיבוקי וידיי קפואות מהשיש שאני מחבק מזה שעה, נזכר
באותה השבת האחרונה שלנו יחד.
בערב כשחזרה לביתה, התנגשה במשאית בכביש המהיר, מכוניתה
החליקה. הראות הייתה טובה יחסית לעונה.
הם לא ידעו כי היא בכתה כל הדרך חזרה על הפילון המסכן ומוכרת
הפילים הזקנה.

ואני כאן... חורף אחד אחרי בלעדייך... בא כל יום להחליף ורד.
אתמול קניתי בובה של פילפילון ושמתי לך בחדר...
גזרתי לו את החדק.