היו היה קקטוס. הקקטוס היה בודד מאוד בתוך העדנית על המרפסת.
מדי פעם גיא היה מגיע להשקות ומיד נעלם אל תוך הדירה.
הקקטוס ניסה לנהל איתו שיחה אך נחל כישלון כי הקקטוס בעצם היה
אילם.
מאז שדנה עזבה לצבא, הפסיקו גם החברים להגיע.
פסקו המסיבות והמפגשים על המרפסת והקקטוס חש שנעלמו לו
כל חיי החברה בן רגע.
הקקטוס הרגיש כאילו הוא לא קיים בשביל אף אחד ואיש אינו
מתעניין בשלומו.
הוא החל מחפש משמעות לקיומו.
אך היה לו קשה להתרכז כי הקוצים שלו גירדו כל הזמן והוא היה
עסוק בלנסות ולגרד. כמובן שגם פה נחל כישלון כי הוא היה תקוע
מדיי בשביל להזיז את עצמו ולפתור את המצב.
הוא החליט שהוא רוצה לראות את השמש.
אבל הוא התקשה לעשות זאת מכיוון שהמעקה של המרפסת היה גבוה
יותר.
"טוב, מעכשיו אני מתמסר למטרה!" הכריז לעצמו "אני אמשוך את
עצמי יום וליל כדי לראות את השמש".
וכך עברו להם ימים ועונות והקקטוס משך ומשך, מתח ומתח.
הוא כבר ניהייה צהוב מרוב מאמץ.
"חבל שאני אילם" חשב הקקטוס "אחרת הייתי אומר לגיא שישקה אותי
יותר, כי אני מאוד מתאמץ ומוציא הרבה אנרגיה... לא מספיק לי
הפירורים שהוא זורק".
בדיוק בתחילת החורף, ממש לפני הגשם הראשון, הקקטוס הרגיש שהוא
לא יכול יותר.
הוא היה כבר גבוהה הרבה יותר, והיה חסר לו רק סנטימטר אחד
בשביל שעיניו יוכלו להציץ מבעד למעקה. הוא מתח ומתח בכל כוחו,
והרגיש את גופו מתעוות מרוב כאב. פלג גופו הימני נקרע ממנו
ונחת הצידה. הקקטוס יבב מכאב.
לפתע הרים את עיניו והכאב והסבל נעלמו בן רגע.
הקקטוס ראה את השמש.
אורו עיניו והאירה נישמתו.
בכוחות אחרונים חייך את החיוך הראשון מזה הרבה זמן ולא יכל
להפסיק.
הוא היה מהופנט.
לפתע החל לרדת היורה כמו בתזמון מושלם.
הטיפות נחתו עליו כמו מנסות להרגיע.
אך הקקטוס כבר לא הרגיש.
הוא כבר היה במקום אחר...