עמדתי שם.
רעדתי בכל גופי.
כיווצתי את עיניי בכל כוחי, כדי שלא אוכל לראות את המבטים
המבחינים בי, ובוחנים כל איבר ואיבר ממני. ניסיתי לאטום את
אוזניי, כדי לא לשמוע את הרעש ההומה מתוך הקהל הרב שהקיף אותי.
כולם התלהקו סביבי בעיגול, כאילו אני מראה איזה מופע אקרובטי.
פתחתי את עיניי, והרגשתי בושה. ממה, אין לי מושג.

עמדתי שם מולם. אני אחת, והם מאות. כולם מבוהלים, המומים. מה
יקרה? הם מצפים. הרגשתי עירומה לידם. הרגשתי הכי קטנה. הכבשה
השחורה מביניהם.
לא יכולתי להסתכל בעיניהם. כולם מסביבי, בוהים בי, צועקים 'כן'
ו'לא'. ילדים קטנים צורחים, ואני עומדת באמצע מעגל, ואיני
יודעת מה לעשות. רגליי קפואות במקום. יד אחת סותמת את האוזן,
כדי לא לשמוע את הרעשים. והשנייה...

היד השנייה זו הבעיה. זו הסיבה למהומה. ביד השנייה יש אקדח
שמוצמד לעורפי.
ברגע הזה כל כך רציתי להיות עכשיו בבית. כן, בבית הקר והמגעיל,
בבית שבו הכל רע. שם רציתי להיות. בחדר החנוק שלי עם הטלוויזיה
הישנה שלי, שם רציתי להיות. ברגע זה הרגשתי שהרבה יותר טוב לי
שם מאשר כאן עכשיו.

כבר לא הייתי בטוחה במה שאני עושה. האקדח נצור, האצבע על ההדק,
ומה שמפריד ביני לבין המוות הן רק המחשבות שחולפות בראשי
ומתחילות להסס לאט לאט. והשאלה הזו, השאלה הגורלית, מעמידה
אותי בדילמה, דילמת החיים. ללחוץ, לא ללחוץ, ללחוץ, לא ללחוץ.


ללחוץ ולסיים הכל ברגע אחד. לא לכאוב יותר, לא לסבול, לא לראות
את המבטים הללו, לא לשמוע את הצעקות, להיפטר מהייסורים ולא
לחיות כל יום בפחד ממה שמצפה לי כל דקה ושעה.
או לא ללחוץ, ולהמשיך לסבול, לכאוב, להמשיך להזיל אינספור
דמעות שליבי ימשיך לדמם, לפחד מהגורל, מהמחר, מהיום שאחרי מחר.
להמשיך לחיות בייסורים ובאשמות יומיומיות.
פשוט כבר לא ידעתי מה לעשות.

לעזוב הכל, וגם את היקרים המעטים שנשארו, או להישאר וליהנות
מאהבתם.
להקל על עצמי, או להמשיך לשרוד בעולם הזה.
בלחיצה אחת אני יכולה לשנות הכל. בלחיצה אחת אני יכולה לשים קץ
להכל.
הפחד הזה, שאולי יכאב, גם הבהיל אותי נורא. מה אם אני ארגיש את
זה לכמה שעות, ולא אמות מייד? מה אם זה ישרוף או יכאב או לא
יודעת מה? אני לא מסוגלת לשאת עוד כאב. מה אם אחרי שאני אלחץ
על ההדק, אני אתחרט? מה אעשה אז? הרי את הנעשה אין להשיב.
רציתי כל כך לזרוק את האקדח ולהיבלע לתוך כל הקהל שנוצר סביבי,
שלא יראו אותי. אך אם אזרוק את האקדח, כל המהומה תתחיל - בתי
חולים, פסיכיאטרים. אולי זה מה שאני צריכה.

לא. הרי החלטתי שאני רוצה למות. כל חיי חלמתי על זה. הרצון העז
הזה. עכשיו אני יכולה לשנות הכל, ולעשות את מה שאני רוצה סוף
סוף - ל מ ו ת .
ואז ראיתי את פניה של אמא. כל כך רציתי להחביא את האקדח, שלא
תראה מה אני עושה ועד לאיפה הגעתי. שלא תראה כמה אני נחושה
וכמה אני חלשה. הרי תמיד הייתי חזקה, וניסיתי לסבול ולא לייבב
יותר מדי, לא לקטר. אך עכשיו אני מקטרת, מייבבת, ומראה את זה
במעשיי.

לא, אמא, אל תבואי! רציתי לצעוק לה, אך היא כבר הייתה ממש
מולי.
אני באמצע המעגל. היא מולי. וקהל הומה סביבנו. עכשיו כבר לא
שמעתי כלום. כאילו נכנסתי לבועה, שבה אני רואה אותה עומדת שם,
מסתכלת עליי, ועיניה מתמלאות דמעות.
לא יכולתי לשאת את הכאב הזה שראיתי מול עיניי. זה צרם לי וכאב.
המחשבות שהתרוצצו פשוט התרוקנו מראשי. לא חשבתי ולא פעלתי.
ניתוק רגש, פשוט אינסטינקט כזה.
לחשתי לה: אני אוהבת...

ואז... בלי מחשבה וללא תכנון, נשמעה ירייה. האקדח נשמט על
הרצפה, וכך גם אני אחריו. לא סיימתי להגיד לה שאני אוהבת אותה,
ולא נראה לי שהיא שמעה את ההתחלה. לא הרגשתי כלום. כנראה
דיממתי למוות. רק שמעתי למספר שניות את אמא צועקת בכל מיני
קולות.

ואז, צעקה ענקית של כאב. היא צעקה בכל כוחה וקולה, עד שקול כבר
לא יצא מגרונה. היא צועקת בשקט עכשיו. זעקה של כאב, בלי קול,
וליבה נקרע לגזרים.
ואני, אגואיסטית שכמוני. אני טלית שכולה תכלת. לא התחשבתי
ברגשותיה. רק הייתי עסוקה בעצמי. אני לא אזכה להגיע לגן עדן
ולא לגיהינום. נשמתי תשוטט לנצח נצחים ברוח העולם הזה, ואמשיך
לכאוב ולסבול.

איך חשבתי שברגע אחד אסיים הכל, אך טעיתי. התחלתי משהו נצחי,
עם אותן הרגשות ואותם כאבים, רק שעכשיו זה לעולמי עולמים!

אל תעשו מעשה שתתחרטו עליו כי... את הנעשה אין להשיב